פעם הייתי מילדי העצרות.
הייתי הולך לכל ההפגנות והעצרות של השמאל בכיכר מלכי ישראל, מניף את הדגלים, מדביק את המדבקות, צורח את הסיסמאות ושר את השירים, לבוש בחולצה של מרץ, בחולצה של שלום עכשיו או בחולצה הכחולה של הנוער העובד.
פעם האמנתי בהפגנות.
האמנתי שזאת היתה הדרך להראות את מה שאני חושב, שזה "מנוף" דמוקרטי לשינוי ושכמות האנשים באמת תשפיע על הדברים. שצריך להגיע, לצרוח בקול רם, ואולי אי שם, בגבעת רם, יקשיבו.
"ואיפה אתה היית כשרבין נרצח?"
בהתחלה הייתי בכיכר מלכי ישראל. הפגנתי, שרתי את השירים. אחר כך זה שעמם אותי, אז הלכתי לראות סרט בקולנוע לב. גם הסרט שעמם אותי, אז חזרתי להפגין. ואז התחיל הבלאגן, בהתחלה חשבנו שפיגוע, אחר כך הבנו שהיה רצח, ועוד יותר אחר כך הבנו גם מי עשה את זה.
פעם הייתי מילדי הנרות.
בשבועיים שלאחר מכן הלכנו יום יום אחרי בית ספר לכיכר רבין. מדליקים נרות, יושבים ביחד במעגלים קטנים ובוכים על העתיד שלנו. אני לא זוכר את המורים שלנו מדברים על האירוע. אני רק זוכר שהייתי ביחד עם חברים, ואנחנו תמכנו אחד בשני, תוך כדי משחקים עם נרות בכיכר.
ההבנה הראשונה שלי (ההבנה של ישראל)
ברביעי בנובמבר הבנתי שאני לא יכול להשפיע. פעמיים.
באמצע ההפגנה קמתי והלכתי, כי חשבתי שלא ירגישו שאני לא שם, שהם ימשיכו בלעדי, שזה לא משנה אם אני אהיה שם או לא. אולי במובן הפיזי זה משנה - אם כולם ילכו לראות סרט אז לא תהיה הפגנה - אבל הבנתי שזה לא משנה במובן הרעיוני - הקול שלנו לא משפיע, לא משנה כמה חזק נצרח.
באותו הערב, זה בא לידי ביטוי במובן הכי מילולי. באותו ערב הבנתי שתמיד יהיה מישהו שיחליט לקחת את כושר ההחלטה שלי, של כולנו, לידיים שלו.
ילדי הנרות
אני לא חושב שילדי הנרות בכו על רבין. אני לא חושב שהדלקנו נרות לזכרו. היו שכן, ואלה ישבו מול הדירה של גברת לאה רבין.
לדעתי אנחנו, ילדי הנרות של 1995, שישבנו בכיכר מלכי ישראל יום וליל, בכינו על אובדן הדמוקרטיה של מדינת ישראל. אנחנו, שבאנו להפגנות במשך כמה שנים, שלמרות הפיגועים בתל אביב המשכנו להאמין בשלום, הבנו שהמשחק נגמר. שזה לא משנה מה נגיד. ההחלטה לא תעשה על ידינו.
ב-4 בנובמבר 1995 נוצרה הבועה התל אביבית.
ההבנה השניה שלי (ההבנה של העולם)
אחר כך הבנתי שזה קורה בכל העולם.
ביום שבת, ה-15 בפברואר 2003, היה אחד מימי ההפגנות הגדולים ביותר שידע כדור הארץ. באותו יום התרחשו מאות הפגנות בכל רחבי העולם המערבי והתקבצו מיליוני אנשים יחד כדי להשמיע את קולם כנגד המלחמה בעירק. רק בלונדון היו בערך מיליון אנשים שהלכו בתנועה זורמת לכיוון הייד פארק.
גם בהפגנה הזאת הייתי, ושוב, ראיתי איך הדמוקרטיה נעלמת. הייתי צריך לשמוע את קולם של מיליוני אנשים נבלעים ונעלמים כלא היו, כששני אנשים החליטו בשביל כל העולם.
בחזרה לכיכר רבין
היום כבר לא זוכרים את יצחק רבין.
לא בוכים על השלום שהלך. על אובדן הדמוקרטיה.
לא זוכרים ומזכירים את המורשת של ראש הממשלה שנרצח.
האנשים שבאו אתמול לכיכר באו למחות כנגד הרוצח של ראש הממשלה, כנגד המורשת של הרצח.
גם אם זה בא כנגד הטעות שנכנסה לזכרון הקולקטיבי שלנו, זה עדיין נותן כבוד לאיש שראוי שנשכח.
בחזרה לדמוקרטיה
המשך יבוא…
[פוסט זה החל כתגובה לפוסט "12 שנים עצובות לרצח רבין, בכיכר רבין (4.11.95 - 4.11.07)" בבלוג של נורית מנור, רק הפך להיות משהו אחר לחלוטין].
