הבלוג הוא שלי.
אבל הבלוג שלי הוא לא רק שלי.
הוא גם של אלה שקוראים אותו.
קוראים אותי הרבה אנשים שאני מכיר, מה שעוצר אותי לפעמים.
אני לא מעוניין שזה יקרה.
לא בשביל עצמי ולא בשביל הקוראים שלי.
אני לא רוצה לפגוע באף אחד אבל זה עלול לקרות.
זה מה שקורה כשמציצים למישהו ביומן.
וכן – זה יומן.
פה אני רוצה לכתוב את כל מה שעולה לי בראש בלי כל מעצור על מה שאני לא יכול ומה שמותר לי להגיד.
פה אני רוצה את החופש הטוטאלי של עצמי.
לא איכפת לי שיקראו אותי אנשים שאני מכיר.
להיפך.
אין לי מה להסתיר בעצמי.<
ומי שמכיר אותי, צריך להבין את זה.
לרגע חשבת אחרת?
אני לא מבינה מדוע הגיע הפוסט הזה. מישהו אמר לך משהו אחר?
צודק.
אבל אם אנשים שאתה מכיר קוראים פה אז זה באמת יכול לפגוע.
אתה יכול לפתוח בלוג חדש, ואתה יכול להשאר פה ולשקול מילים, או להשתמש בשמות מזוייפים.
אבל תעשה מה שאתה רוצה.
מוזמן לבלוג שלי.
אוטומי: זאת ההרגשה שלי. זה משהו שהייתי צריך להוציא ממני. וזה יכול להיות קשור לדברים שיבואו.
יעל: אבל אני לא רוצה לפתוח עוד בלוג, אין לי סיבה. ותודה על ההזמנה, אבל לא צריך להזמין. מי שיבוא - יבוא.
ישירות, גם אם היא לא קלה לפעמים, תמיד בונה דברים ותמיד יוצרת משהו טוב יותר, אצל הסובבים אותך ואצלך…
מי שחבר שלך ואוהב אותך באמת ידע לקבל כל דבר בך…
אני מסכים איתך. ואם תרצה אי פעם שאני לא אקרא את הבלוג שלך רק תבקש ואני אבין ואכבד.
אתיקה של הבלוג - בד"כ אני לא קוראת בלוגים של אנשים שהכרתי כמו שהכרתי אותך או בדרכים דומות, אבל אליך יצא לי להגיע בכל זאת מלינקים שהיא שמה בפוסטים ועכשיו בא לי להשאר כי הכתיבה תפסה אותי. אבל זה באמת יומן ואני חושבת שבמקרים כמו עכשיו אני צריכה לבקש רשות משני הצדדים. אז אני שואלת אותך וקופצת לשאול גם אותה.
רעיון יפה ומעניין כי הוא דבר והיפוכו. היומן הפרטי ומצד שני הרצון להיות נקרא וחוזר חלילה.
הכי הכי אהבתי את הצפור עם הבלוג השמור בין כנפיה. היות וזה כמעט הרעיון המובנה בתוך הבלוג שלך. מוצאת לנכון להציע לך לשים בפתיחה למעלה בצד.
גם אם תבקש ותתחנן אני לא אפסיק לקרוא את זה, אתה תצטרך לעבור, אבל אני אמצא אותך גם שם