מה שכתבתי בפוסט הקודם לא אומר שניו ברונזוויק היה רע.
כשעברנו לכאן, חשבתי לעצמי שמעולם לא גרתי בעיירה קטנה. תמיד חייתי בתל אביב, לונדון או לפעמים בניו יורק. אך מעולם לא בעיירה קטנה (אלא אם מחשיבים את ערד, אבל זה היה רק עד גיל 6). וזה באמת היה נחמד. היה שקט, היתה שלווה.
חוץ ממסיבות אחווה בסגנון "בית החיות"…
לא הכל בניו ברונזוויק רע. אולי זה נשמע ככה, אבל היום, שזה היום האחרון, אני כבר מרגיש געגועים. יש לנו חברים פה, אנשים שהם הסחבקים שלנו לאיזור זה. כמו שדינה כתבה, זה לא אותו דבר כמו אף אחד מהחברים בארץ או מהארץ, אבל הם עדיין חברים, וחלקם חברים טובים. ואחרי הכל, גם הבית שלנו היה הבית בעשרת החודשים האחרונים. ואהבתי את הבית הזה. הוא היה שלי (שלנו). לא של אף אחד אחר. דינה ואני "הקמנו" אותו ביחד ותמיד אני אזכור אותו בתור הבית העצמאי הראשון שלי. וזה משהו חשוב.
עכשיו זה הופך להיות פוסט-אבלים לבית.
אני מניח שבמידה מסויימת זה אכן כך…
Bon Voyage & success &
כנרת זה כאן!