פעם הייתי מילדי העצרות.
הייתי הולך לכל ההפגנות והעצרות של השמאל בכיכר מלכי ישראל, מניף את הדגלים, מדביק את המדבקות, צורח את הסיסמאות ושר את השירים, לבוש בחולצה של מרץ, בחולצה של שלום עכשיו או בחולצה הכחולה של הנוער העובד.
פעם האמנתי בהפגנות.
האמנתי שזאת היתה הדרך להראות את מה שאני חושב, שזה "מנוף" דמוקרטי לשינוי ושכמות האנשים באמת תשפיע על הדברים. שצריך להגיע, לצרוח בקול רם, ואולי אי שם, בגבעת רם, יקשיבו.
"ואיפה אתה היית כשרבין נרצח?"
בהתחלה הייתי בכיכר מלכי ישראל. הפגנתי, שרתי את השירים. אחר כך זה שעמם אותי, אז הלכתי לראות סרט בקולנוע לב. גם הסרט שעמם אותי, אז חזרתי להפגין. ואז התחיל הבלאגן, בהתחלה חשבנו שפיגוע, אחר כך הבנו שהיה רצח, ועוד יותר אחר כך הבנו גם מי עשה את זה.
פעם הייתי מילדי הנרות.
בשבועיים שלאחר מכן הלכנו יום יום אחרי בית ספר לכיכר רבין. מדליקים נרות, יושבים ביחד במעגלים קטנים ובוכים על העתיד שלנו. אני לא זוכר את המורים שלנו מדברים על האירוע. אני רק זוכר שהייתי ביחד עם חברים, ואנחנו תמכנו אחד בשני, תוך כדי משחקים עם נרות בכיכר.
ההבנה הראשונה שלי (ההבנה של ישראל)
ברביעי בנובמבר הבנתי שאני לא יכול להשפיע. פעמיים.
באמצע ההפגנה קמתי והלכתי, כי חשבתי שלא ירגישו שאני לא שם, שהם ימשיכו בלעדי, שזה לא משנה אם אני אהיה שם או לא. אולי במובן הפיזי זה משנה - אם כולם ילכו לראות סרט אז לא תהיה הפגנה - אבל הבנתי שזה לא משנה במובן הרעיוני - הקול שלנו לא משפיע, לא משנה כמה חזק נצרח.
באותו הערב, זה בא לידי ביטוי במובן הכי מילולי. באותו ערב הבנתי שתמיד יהיה מישהו שיחליט לקחת את כושר ההחלטה שלי, של כולנו, לידיים שלו.
ילדי הנרות
אני לא חושב שילדי הנרות בכו על רבין. אני לא חושב שהדלקנו נרות לזכרו. היו שכן, ואלה ישבו מול הדירה של גברת לאה רבין.
לדעתי אנחנו, ילדי הנרות של 1995, שישבנו בכיכר מלכי ישראל יום וליל, בכינו על אובדן הדמוקרטיה של מדינת ישראל. אנחנו, שבאנו להפגנות במשך כמה שנים, שלמרות הפיגועים בתל אביב המשכנו להאמין בשלום, הבנו שהמשחק נגמר. שזה לא משנה מה נגיד. ההחלטה לא תעשה על ידינו.
ב-4 בנובמבר 1995 נוצרה הבועה התל אביבית.
ההבנה השניה שלי (ההבנה של העולם)
אחר כך הבנתי שזה קורה בכל העולם.
ביום שבת, ה-15 בפברואר 2003, היה אחד מימי ההפגנות הגדולים ביותר שידע כדור הארץ. באותו יום התרחשו מאות הפגנות בכל רחבי העולם המערבי והתקבצו מיליוני אנשים יחד כדי להשמיע את קולם כנגד המלחמה בעירק. רק בלונדון היו בערך מיליון אנשים שהלכו בתנועה זורמת לכיוון הייד פארק.
גם בהפגנה הזאת הייתי, ושוב, ראיתי איך הדמוקרטיה נעלמת. הייתי צריך לשמוע את קולם של מיליוני אנשים נבלעים ונעלמים כלא היו, כששני אנשים החליטו בשביל כל העולם.
בחזרה לכיכר רבין
היום כבר לא זוכרים את יצחק רבין.
לא בוכים על השלום שהלך. על אובדן הדמוקרטיה.
לא זוכרים ומזכירים את המורשת של ראש הממשלה שנרצח.
האנשים שבאו אתמול לכיכר באו למחות כנגד הרוצח של ראש הממשלה, כנגד המורשת של הרצח.
גם אם זה בא כנגד הטעות שנכנסה לזכרון הקולקטיבי שלנו, זה עדיין נותן כבוד לאיש שראוי שנשכח.
בחזרה לדמוקרטיה
אתה ממש מילדי הנרות!!!
ילדים תמימים בגיל ההתבגרות שהאמינו בהפגנות ככלי לשינוי, רצו והאמינו בשינוי, חשבו שקולם ייחשב!
לרגע אחד הייתה ההרגשה שהנה זה קורה, בזכות המהלכים שיצחק רבין החל בהם, ואז בא הרצח. אין פלא שרבים אומרים שהרצח רצח את הדימוקרטיה. אני לא רוצה להאמין שאין מקום לשינוי, התקווה נותנת לי את הדחף להגיע כל שנה לכיכר, לכתוב את הפוסט "12 שנים עצובות לרצח רבין, בכיכר רבין (4.11.95 - 4.11.07)". בלי לחלום על דימוקרטיה, בלי לדבר עליה, בלי להצביע ברגליים בכיכר, דבר לא יקרה!
אני רוצה להצטרף לדברים של נורית. הדמוקרטיה אבודה אם לא נאמין בה. גם אם זו תקופה שהאמון קשה לנו במיוחד, עדיין חייבים להאמין, לחנך ולדבר על זה, ללכת להפגנות שחשובות לנו ולכתוב פוסטים. אפילו דיון, אפילו דיבור על זה, כל אלה תומנים בחובם תקווה שמתישהו השינוי יקרה.
הפוסט שלך עשה אותי עצובה והעלה המון כעסים והסתייגויות. אבל אני לא מרימה ידיים…
אז במה אתה כן מאמין? הפסקת להאמין בדמוקרטיה והתחלת להאמין ב…?
זה אחד הפוסטים העצובים ביותר שקראתי בחיי. אתה לא מציג אלטרנתיבה. זה מלא ייאוש.
ויותר מהכל, מתוך הכרות אישית איתך, אני לא מאמין לך לרגע!
אני סבורה שיש לך טעות בסיסית. כאשר רוצחים ראש מדינה דיקטטורית ניתן להניח או לצפות שהדיקטטורה עצמה תיפגע, שכן היא כולה יציר כפיו ושליטתו של אותו אדם שחוסל. לעומת זאת, ההיסטוריה של רצח ראשי מדינות דמוקרטיות (עיין ערך ארצות-הברית וגם אצלנו) מוכיחה שהשפעת המעשה, אם בכלל, היא מעטה וקצרת טווח. אל תשכח שכאשר בדמוקרטיה כמו שלנו, שבה אין אפילו בחירות ישירות לראשות הממשלה, אין כמעט משמעות לשינוי אישיותי בצמרת. יש מאמר מעניין בנושא זה באתר של המזרחן ד"ר גיא בכור.
על כן, במקום לבכות דמוקרטיה, שמעולם לא נפגעה ולא יכולה היתה להיפגע, יש למקד את תשומת הלב ברצח עצמו. לחדור מבעד לענני הסיסמאות והתעמולה ולהבהיר לעצמנו מה באמת קרה כאן (ואני לא מתכוונת לתיאורית הקונספירציה, אם כי כאשר אתה חותר לאמת אתה אמור 'לא לפחד כלל' ולבדוק כל אבן בדרכך).
בתיה היקרה,
יש לדעתי לעשות אבחנה בין סוגים של רצח פוליטי. אני חושבת שהכוונה במות הדמוקרטיה זה לא עצם הרצח של ראש ממשלה, אלא רצח בניסיון להשפיע על מדיניות ממשלתית קיימת. כמו שהרוצח עצמו הודה, הוא חשב שאם רבין ימות, זה יפסיק את תהליך השלום. זה זה המוות של דמוקרטיה: כשאנשים מנסים להשפיע ע"י אלימות וחיסול על החלטות שהתקבלו על ידי רוב לגיטימי וממשלה נבחרת. יתרה מזאת, הרוצח צדק. מאז רבין לא היה ראש ממשלה שבאמת היה מחוייב לתהליך השלום, יותר מאשר כאמצעי רטורי.
אין מה לבכות את הדמוקרטיה, את צודקת. למה? בגלל שבישראל היא לא ממש קיימת. למעשה היא לא קיימת בשום מקום בעולם בשלמותה, אבל השיטה וההתנהלות בארץ הם עתירי עיווטים מיוחדים. ובהקשר הישראלי זה עצוב אך לא מפתיע שאדם החליט לקחת אקדח ולהשפיע על תהליך מדיני.
שלום דינה,
להבנתי, גם "רצח בניסיון להשפיע על מדיניות ממשלתית קיימת" כפי שניסחת זאת, מונע על ידי אי קריאת המפה הדמוקרטית ואי ההבנה שצעד זה אינו אפקטיבי כלל.
זאת ועוד, אני מאמינה שלעתים יש צורך באלימות, כן כן, ככלי היעיל אחרון נגד החלטות של ממשלה מכהנת, שהגיעה להחלטה לא לגיטימית בדרכים לגיטימיות. הפגנות הסטודנטים לוו גם הן באלימות, וכך גם ההפגנות נגד גדר ההפרדה, מחאת סרבני הגיוס ועוד ועוד. הרעיון שאסור למחות נגד החלטת ממשלה ממכהנת הוא דיקטטורי בעיקרו, בעוד שהתובנה הדמוקרטית היא שכאשר אדם עובר על ההחוק הוא צפוי לעונש הקבוע בו. אוי לנו אם נחשוב, ששעלינו לקבל כל החלטת ממשלה כגזירה משמים.
"…כי אין מדובר כאן ברצח רגיל. עמיר רצח גם את הדמוקרטיה. הוא שינה את החלטת הבוחר על ידי שלוש יריות. הוא אף הסיט את מהלך ההיסטוריה. וכו'," כך כתב היום נחמיה שטרסלר ב'הארץ' http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/920644.html
השתוללות אוהדי בית"ר היא כסמן הימני למצב הלך הרוח בחברה שלנו, ואנחנו בקנטים.
@בתיה: האלימות בהפגנות אינה עוזרת. להיפך, היא הורסת את הרעיון שלשמו התכנסו, וגורמת למשטר, למשטרה, ולאזרחים להפסיק לתמוך בקריאה לשינוי. ההפגנה בעקרון היא רעיון דמוקרטי: האנשים שמגיעים לתמוך, מראים בבואם שיש אנשים שמתנגדים או תומכים ברעיון מסויים. האלימות אינה מוסיפה לזה, להיפך.
עובדה שהאלימות של הסטודנטים (בסין, בארץ), של הפועלים (להבדיל מקומוניסטים), של המתנגדים לגדר ההפרדה (בארץ או בגרמניה), של המתנגדים לגלובליזציה כלכלית, של המתנגדים לדיקטטורה, ושל המתנגדים לשלטון הכיבוש (הישראלי על פלסטין אן בכל מקום אחר) כשלו בזה אחר זה בכל מקום.
הבעיה היא שההפגנה עצמה כבר לא משנה, והמשטר, שנבחר כל 4 או 5 שנים, אינו מקשיב לעשרות, מאות, אלפים, רבבות, מיליוני או עשרות מיליוני האנשים שמתאספים כדי להפגין בעד או נגד רעיון מסויים.
וזאת הבעיה הדמוקרטית.
יותר קל לרצוח בן אדם חשוב, ולגרום לאומה לסטות מהרעיון מאשר ללכת ולנסות לשנות בצורה הוגנת, "יפת נפש" ודמוקרטית.
והכי קל, זה לחזור הביתה אחרי יום עבודה או לימודים, ולשחק בלהרוג אנשים. זה מה שרובם עושים. אני, לדוגמא, בוחר סוני פליי סטיישן 3, אחרים יכולים לבחור מיקרוסופט אקסבוקס או נינטנדו ווי…
@נורית:
נחמיה שטרסלר צודק במאה אחוז. כל מילה, כאילו יצאה מהגרון שלי. בא לי פשוט להעתיק את הכתבה אלי לבלוג. חובה לקרוא.
נחמיה שטרלסר - דיבר גם מגרוני, כנראה גם מגרונם של דוממים רבים. דור הנרות, לצערי מעדיף לשחק בנינטנדו!!! אתם הצעירים שרציתם את השינוי, וראיתם אור שנגדע, צריכים לעשות את השינוי.
במיוחד אם מציצים במאה וחמישים טוקבקיסטים שענו לנחמיה וחלקם שמחים לאיד:
"עם ישראל אינו רוצה להשתחוות לעבודה זרה של השמאל השפל ששמה רבין (לת)" ועוד.
@נורית: יש שורה אחת מרכזית בפוסט שלי. חבויה.
לא סתם יש "בועה תל אביבית".