כולם נזכרים עכשיו.
מתכנסים בתוך עצמם וחושבים על האנשים שהכירו.
הורה, אח, ילד, קרוב, חבר.
לאן הם הלכו? איפה הם היו יכולים להיות?
לכל אחד במדינת ישראל הקטנה יש מישהו.
מישהו שהיה והלך.
מישהו גיבור.
מישהו שנשאר בתמונות. בזכרונות.
הוא לעולם לא מתבגר. הוא לעולם לא עושה טעויות.
הוא תמיד נשאר. יושב בלב. צובט.
החיים ממשיכים.
ופתאום אנחנו יותר גדולים. דומים ושונים.
יותר גדולים ממנו. יותר גדולים מהדמות בתמונה הדהויה.
שם הוא במדים. חייל לכל החיים.
ואיך יכול היה להיות אחרת?
הכל הרי זו סדרה של טעויות.
תיקון קטן והכל היה חוזר.
פתאום מסתדר.
אבל השינוי הזה לא קורה. עוד טעויות מצטברות.
ואנחנו עם התקוות. החלומות.
נזכרים במה שרצינו להיות.
במה שיכולנו להיות.
אם לא היו קורות טעויות.
לתקוה. לשלום.
להחזיר לנו את החום. את האהבה.
את הרצון ואת התקוה.
להיות טובים. להיות חברים.
אנחנו הרי בסך הכל אחים.
תנו לזה קצת זמן. תנו קצת מקום.
אנחנו לא ממהרים לשום מקום.
אז ביחד. בלי כל פחד.
תנו יד ביד. תנו חיבוק ונשיקה.
לכבוד אלו שכבר לא פה.
אלו שלחמו, שדאגו, שקיוו.
אלו שעשו זאת במטרה.
שיהיה כאן שלום.
שתהיה כאן תקוה.
בואו לא נחכה
לגילגול הבא.
כתבת יפה.