עמוד דום.
לא עמדתי בצפירה.
ישבתי.
לא שמעתי אותה.
הרגשתי אותה בלב.
מדמיין את הצפירה באזניים.
חושב על אבא-דן.
נזכר בבחור מהשכבה.
נזכר באנשים, באירועים.
נזכר, איך עמדנו בבית ספר.
איך חייכנו.
איך רצינו שזה יגמר.
שזה ילך.
זה לא.
זה לא נגמר.
זה לא נשכח.
זה עמוק בתוך הלב.
עמוד נוח.
החיים כשאתה צעיר, יפה והרחק מהבית.
(אני ראיתי טלביזיה והלכתי לישון).
תהנה כמה שיותר ,זה פרק יפה והוא גם נגמר יום אחד .
פעם, כילדה, חשבתי שזה מדהים, שארץ שלמה עומדת בצפירה.
רק אחר כך הבנתי שלא כולם עומדים בצפירה. זה לא רגע כזה. אנשים רק רוצים שהיא תגמר, לחזור אל החיים שלה.
ואולי עדיף לא לשמוע את הצפירה.