כולם בוכים על כמה חסרה להם אהבה.
כמה שהם רוצים להיות משהו אחר.
כמה שהם רוצים להשתנות, וכמה שהם מקנאים בדשא של השכן,
או במראה שלו.
למה זה לא פשוט יותר?
למה אנחנו מסבכים לנו את החיים?
למה הציפיות שלנו מעצמנו הם הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאדם עצמו?
כנראה שמסע החיפוש שלנו הוא תמיד כדי למצוא את הצד השני. את מה שמשלים אותנו. אנחנו לא מרגישים שלמים בלי המישהו הזה, שיראה לנו כמה אנחנו שווים בעיניו. וכמובן שאנחנו נראה לו/לה כמה היא/הוא שווים בעינינו.
אז איפה זה נמצא? איפה הצד השני שלנו?
ומתי נדע שמה שיש לנו זה באמת זה?
אולי גם זה משהו בהרגשה הכללית.
אבל אני כבר לא מאמין באהבה אולטימטיבית. זו אהבה רגעית. של כמה חודשים, כמה שנים. כמה זמן.
ואז זה נגמר, וממשיכים הלאה, ושוב פעם מחפשים, ולא מוצאים. עד שמגיע רגע שבו נמצא האדם שמתאים לנו לרגע ההוא. ואז זה שוב פעם עובר.
זה כואב, הלב נסדק.
זה מתאחה. זה שוב פעם שלם.
זה נשבר. חלקים אובדים.
ואז משלימים אותם לאט לאט.
זה המעגל הסיפרלי של החיים האלה.
ובשביל זה אנחנו חיים.
אנחנו נהנים לבכות על כמה רע לנו. כמה חסר לנו. כמה היינו רוצים שזה יהיה אחרת.
וזה לא משתנה. אנחנו משתנים, אבל אף פעם לא מספיק.
זה חוזר על עצמו, שוב ושוב.
ואולי אנחנו נהנים מזה. אולי טוב לנו עם זה בסתר ליבנו.
לא ספציפית לבן אדם עצמו, אבל בתור אוכלוסיה כוללת של אנשים שכואב להם.
כל החיים שלנו זה סיפור אהבה לא מוצלח אחד גדול.
זה לא קל בכלל…
ממש אהבתי מה שכתבת, ממש.
זה כל כך אמיתי ונכון.
בכלל לא..:(
ולרע:(
אבל זה צורך קיומי..וכולנו בני אדם..לטוב
כל כך נכון.
מה שמפחיד אותי באמת, זה המעגל האכזרי. כשאנחנו מוצאים סוף סוף את אהבת חיינו, מי שנדמה לנו שכל החיים שלנו מעתה יתחלקו ל"לפני" ו"אחרי" הרגע שמצאנו אותו, אנחנו בהדרגה הורסים במו ידינו את הקשר הזה, לאט ובשיטתיות, בהתעללות דו-כיוונית יסודית ומחושבת, ולומדים לשנוא את האחד והיחיד שכל כך אהבנו. ולמרות שאנחנו מודעים לכך שהתגלינו כמפלצות, ואנחנו מוכי חרטה ורגשות אשם, תמיד נחזור ונעשה את זה שוב.
מעניין שתיארת את זה כספירלה. גם אני תמיד השתמשתי במילה הזו בדיוק כשחשבתי על הסבל הזה,החיפוש המתמיד וכו’. העניין הזה של הציפיות הוא כ"כ נכון. בונים ציפיות ואי ההתממשות שלהן היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו. וזה מונע מאיתנו להינות גם מדברים שקורים והם, אובייקטיבית, טובים, רק כי העמדנו את הרף הרבה יותר גבוה.
אתה מתאר משהו מאוד סיזיפי.
מעולם לא ראית מישהו שמצא את אהבת חייו ונשאר שם במשך שנים, פשוט כי טוב לו?
אולי פה ושם זה קורה.
אבל לרוב זה נדמה שזה קיים ונשאר מתוך הרגל. מתוך פחד. ולא מתוך רצון שלם להשאר.
אני בן להורים גרושים. אמי אלמנה מנישואיה הראשונים, אחרי אהבת ילדות ארוכת שנים. זה לעולם לא מה שאנו רוצים שזה יהיה.
אני לא חסר תקווה. אבל אני מקבל את המציאות.
הציפיה…
כן זה מה שמוריד אותנו לנו למטה.
אם לא נצפה לא נתאכזב.
אבל זה לא פשוט.
זה לא נשמע טוב בכלל מה שאת מתארת כאן.
אבל אני מניח שבצורה מסויימת זה נכון.
לא טוב לנו כשטוב לנו, ותמיד נרצה משהו אחר שיראה לנו יותר טוב, אפילו שלא תמיד זה נכון, ולרוב נתאכזב.
תודה
אכן.
אתה רואה רק מה שאתה רוצה לראות, לדעתי.
וכרגע אתה רואה את הפחדים.
תמיד אנחנו רואים רק את מה שאנחנו רוצים לראות.
כל השאר נעלם בראייה הסלקטיבית שלנו.
מצד אחד הייתי רוצה למצוא את ה-true love ומצד שני זה נראה לי לא הגיוני. עקרונוית אני חושב שאנחנו ביגמיסטים מטבענו.
תמיד אנחנו רואים רק את מה שאנחנו רוצים לראות.
כל השאר נעלם בראייה הסלקטיבית שלנו.
מצד אחד הייתי רוצה למצוא את ה-true love ומצד שני זה נראה לי לא הגיוני. עקרונוית אני חושב שאנחנו ביגמיסטים מטבענו.
בטח שלא. הרי אי אפשר פשוט לעשות סוויץ’ בראש ולעבור ל"מוד" של הורדת הרף. וגם אם מצליחים זה לא אמיתי.