כמה זמן כבר לא הייתי פה?
כבר כמעט חודש.
אבל גם אז זה לא היה ממש.
מאז שהגעתי לניו יורק התרחקתי מהכתיבה בישרא.
יותר מדי פעילויות, יותר מדי עבודה, יותר מדי חם.
אולי לא חם כמו בארץ, אבל בהחלט יותר לח, אפילו יותר מתל-אביב.
נשאר עוד שבוע וחצי.
אני כבר לא עובד.
נשאר עוד שבוע וחצי,
להנות מהעיר כמו תייר.
נשאר עוד שבוע וחצי,
עד החזרה ללונדון.
אני לא בטוח שאני מחכה לחזרה הזאת.
עוד לא התחלתי להתרגש.
שנה שנייה בלימודים ולא ממש איכפת לי.
הייתי יכול להשאר גם פה בלי כל הטררם.
זה ררק בלאגן בראש, וחוסר כסף בארנק.
לא עשיתי פה קניות בכלל, חוץ מספר פה, קומיקס שם, לא קניתי כלום, ובכל זאת, לחסוך בעיר הזאת זה בכלל לא קל.
סיגריות, יציאות, סאבווי, מוניות, מה שלא יהיה, זה יורד מהר.
לפני יומיים היה לי איחוד עם הבחורה הכי… הכי.
חברה של חברה שלי שגרה כאן, הגיעה לסוף שבוע ארוך ממקום מגוריה בטורונטו.
נפגשנו שוב, אחרי ארבע שנים (??). זה היה קשה. זה היה טוב.
תמיד היה ביננו משהו, אף פעם זה לא יכול היה להתממש כמו שצריך. ועכשיו עוד פעם, כדבריה: "הלוואי והיינו חיים באותה יבשת". ואנחנו אפילו לא מדברים על אותה מדינה.
אז יצאנו בערך שבועיים, זה לא הסתדר מכל מיני סיבות. "אתה הפיספוס הכי גדול שלי" היא אמרה. לא ידעתי מה לומר. אני… שהייתי בסרטים חודשים ארוכים בגללה, לא ידעתי שהיא חושבת עלי כמו שאני חושב עליה.
ועדין זה לא מסתדר.
אולי זה נועד להיות ככה. שזה תמיד יתפספס. אני מקווה שלא.
אבל אנחנו אף פעם לא באותו מקום. תמיד זה נראה כאילו היא תשיג אותי במשהו. (אני מוריד מערכי, כרגיל. נותן לעצמי עזרה לא נכונה)…
אז אני הייתי בצבא, היא כבר היתה באוניברסיטה. היום אני בתואר ראשון, היא כבר סיימה שני, ומתחילה דוקטורט. נכון שזה רק לימודים, ויש דברים אחרים, שאני עשיתי ושהיא לא. לא יודע.
היא יוצאת עם אחד הפרופסורים שלה, בן 35. אבל בכל זאת, היה לנו לילה סבבה כאן.
מאז אני מבולבל. לא יכול לחשוב על שום דבר אחר, ורק הוזה וחולם על מה היה יכול להיות.
אולי היא מגיעה ללונדון בעוד חודש. אולי לא.
אולי נתראה עוד פעם בעוד ארבע שנים, ונראה אז איפה כל אחד יהיה. ואולי לא.
למה הכל חייב להיות כל כך מסובך בחיים האלה?
למה שום דבר לא יכול להיות פשוט?
אין הרבה בחורות שעושות לי את מה שאני מרגיש כלפיה. גם על האופי, גם על היופי. הכל פשוט במקום. הכל יכול להיות מושלם. ופשוט. אבל זה לא.
הייתי עובר מחר לטורונטו, אם הייתי יכול.
אבל זה לא הגיוני
אולי זה משהו אוטופי כזה, שקיים רק אצלנו בראש.
כבר התחלתי לדאוג
טוב שחזרת
עברת אלינו?
אני צריך לבדוק….
תודה שבאת כל כך מהר.
סיפור ארוך ועצוב
הבית שלנו נסגר
מקווה שאמצא את עצמי פה בעיר הגדולה
וואו. כתבת. כבר התייאשתי לבדוק אם יש עדכון..
אז ניו-יורק איז אולמוסט אובר. כמה חבל.
הבן שלי הכיר בפסח נערה מאנגליה. עכשיו הם נפגשו שוב. היתה התאהבות. גדולה הייתי אומרת, אבל המרחק… היא ממנצ’סטר. אומנם היא באה הרבה לארה"ב אבל אי אפשר לנהל מערכת יחסים בשלט רחוק…
מה שאני מנסה לומר שזה חסר סיכוי.
תתמקד במה שנמצא קל"ב.
המשך שהייה מהנה פה. מקווה שתמשיך לכתוב ולעדכן אותנו. אתה בחור טוב:-)
בחור טוב זה מישהו אחר….
בקל"ב עוד לא מצאתי. וגם אני מטייל די הרבה. אבל מקווה שיהיה בסדר.
אני אחזור לעדכן, לאט לאט נשתרש פה בחזרה.
כן, כשהפנטזיות פוגשות את המציאות… אחת מהן מתמוטטת.
אני מאמינה גדול בטיימינג ובגורל בקוים כללים. אולי היא באה ללמד אותך שיעור אבל היא לא האחת?
and so do you :))
and I hope so too
שבתשלום. תנצל את מזג האויר המטריף. will ya
ואולי אהבה היא לא הגיונית?
זה ידוע שאצל בני האדם המוח הוא השולט בכל, ומבחינה הגיונית שני אנשים לא יכולים להיות ביחד אף פעם, אבל הטבע למד לתעתע במוח ובנו, והוא עושה את זה עם הורמון ההתאהבות.
הורמון ההתאהבות הוא הורמון כזה ששוחה לנו בגוף כשאנחנו פוגשים מישהו או מישהו שעושים לנו את זה.
ההורמון הזה מנטרל את המוח באופן כזה ששהחלטות שאנחנו לוקחים אינם לוגיות. למעשה אנחנו לוקחים החלטות תוך כדי זה שאנחנו מסוממנים מההורמון.
שלב ההתפכחות קורה אחרי חצי שנה /שנה אבל אז אנחנו כבר עמוק עמוק בקשר.
כן ,זה לא הגיוני לעבור לגור בטורנטו ולעזוב הכל למענה.
כניראה שאתה לא מאוהב.
את התוספת "ההגיונית", הוספתי אח"כ, בקריאה חוזרת.
אני מסה לחשוב על דרכים לעבוד לשם, לפחות לתקופה קצרה (החלפת סטודנטים וכד’), אבל אני גם מגן על עצמי, לא נותן לעצמי ליפול יותר מדי, כבר נפגעתי ממערכת יחסים שלא התאימה עם מהבחורה הספציפית.
אבל מי ידוע מה הגורל טומן לנו? או למה אנו מתאהבים, או כמעט מתאהבים באנשים הלא נכונים, או בטיימינג הלא נכון. אין שום דבר הגיוני. הגיון זה לא מה שפועל פה. גם זה שאני לומד בלונדון, או בא לעבוד בניו יורק זה לא הגיוני. אבל זה קורה, לאו דווקא אם זה בעל התוצאה הטובה ביותר, אבל זה הכל חלק מהחיים.
למרות כל הקשיים אני שמח עם זה. במובן מסויים…
זה משפט גדול. אני אשתמש בו פעם, ברשותך.
מי יודע מי האחת? והאם יש בכלל אחת?
אני כבר מאמין גדול בביגמיה, אין אחת, תמיד יהיו כמה. תמיד תהיה יותר ממערכת יחסים אחת.
אין יותר אהבה אמיתית אחת וטוטאלית. זה באמת קיים רק באגדות.
אבל בתקווה שאולי מישהי תגרום לי להבין שאני טועה.
אני מניח שחייך מרתקים יותר בהשוואה לסטודנט
בבר אילן
אני לא בטוח כל כך. מרתפי בר אילן גדושים בחומרי מחקר מעניינים שרק אתרים בעלי קונוטציה לתאוריית הקשר יכולים להעיד עליהם…
אבא שלי היה אומר לך אחרת. גם אמא שלי ועוד כמה אנשים מסביבם. אצלם כבר אפשר לראות, כי יש להם תקופת מחקר ארוכה ביחד.
יש הבדל בין "לא למצוא עדיין את האחת" לבין ביגמיה. נסה מונוגמיה סידרתית עד שתמצא את האחת.
פ’סדר, מונוגמיה סדרתית. זאת הכוונה אני מניח.
חוץ מזה בכל חיי אני רואה זוגות שלא ממשיכים להיות ביחד, בין אם זה בגלל מות האהבה, או מות אחד האוהבים. בגלל צפייה חוזרת ונשנית זו אני אומר את מה שאני חושב. תמיד יש יוצאים מהכלל ואני שמח בשבילם אבל גם זה לפעמים נובע מפחד של להיות לבד או מהרגל של להיות ביחד. ואולי משניהם.
מאז שעזבו גדולי החוקרים עמיר/שפי את הקתדרה לטובת חיים מול המצלמות,
חיי הסטודנטים שם עגמומייים משהו.
בררררררררררררר
במשך חיינו דברים שחשבנו שהם מאסט הופכים להיות פחות חשובים ודברים שלא חשבנו עליהם פעמיים הופכים להיות עיקר.
מכיוון שכך, גם ההשקפה שלנו על זוגיות, אהבה, אמון, הרגלים- משתנות.
כל כך. אבל כך כך. התגעגעתי…
מצטערת לקרוא שזה לא מסתדר איתה. אל תתיאש, מותק, בסוף היא תגיע. חייבים להאמין בזה, לא?…
פרידה נעימה מהעיר הגדולה.
נשיקות, סב…
אני דווקא מאוד אופטימי בהשקפה שלי. הרבה יותר מרוב האנשים שאני מכיר.
הבחורה המדוברת אמרה עלי (בשיחת טלפון טובה אתמול בערב) שאני מאוד בוגר ברצון שלי לזוגיות, בטח יותר בוגר ממנה (אנחנו באותו גיל), מכיוון שאני כביכול מוכן לקשר אמיתי ורציני, ולא לעוד בחורה למטרת כיבוש. בעוד שהיא עדין בקטע של לכבוש…
הלו הלו.
מתחיל להתרגש לקראת היום…
מאמין לא מאמין. מי יודע. גם אין לי כח לחכות…
ולא יכול לחשוב על שום דבר אחר.
בינתיים שיהיה לך יום נעים ורגוע
הם משבטים חוקרים חדשים, שיעשו ניסים גדולים הרבה יותר!!!! יחי רבנו ומרנו מלך המשיח…
i will
און מיי וווי לפארק המרכזי!
אוח, כל כך אוהבת אותך.
את כזאת מותק!
שנה טובה, שנת זהר, אופטימיות ואהבה