נמאס.
תחיו עם זה. אלה החיים וככה הם.
אין מה לעשות, לטוב ולרע.
לא יעזור עם תקחו כדורים, תשתו אלכוהול, תעשנו גראס, תקחו סמים וחוזר חלילה.
אז יש דברים קשים ולא הולך לנו כמו שאנחנו רוצים.
והחבר בוגד, והחברה לא אוהבת, ואבא לא מתייחס ואמא לא מחבקת.
ֿ
ככה זה.
תמיד אפשר להאשים מישהו בכל הצרה, לקחת כדור ולהרגע.
אבל בסוף זה אנחנו שחיים עם זה.
זה אנחנו שמתמודדים עם זה וזה אנחנו שגדלים עם כל הבעיות שקרו "בגללם".
וזה לא אשמתם.
כי הם לא מודעים בכלל.
וזה לא משנה כי רק אנחנו נותרים עם הכאב.
הוא נשאר אצלנו והם חיים את החיים הפשוטים שלהם בלי לדעת בכלל מה עובר עלינו.
אז די כבר עם הדכאון הזה.
כל הזמן לבכות על הדברים שאין וכמה רוצים שיהיה.
כל הזמן לבכות על כמה קשה ואיך הכל מעצבן.
זה תמיד יהיה ככה.
זה היה ככה כשהיית בגן. זה היה ככה בתיכון, בצבא, בעבודה, באוניברסיטה, במשרד, בבית, אצל הסבתא, בעיר, ביער, במדבר, בים.
זה היה ככה עם החברים הכי טובים וזה היה ככה בטיול, לבד.
זה לא עומד להיות להיות יותר טוב. זה חרא.
זה הכל בראש.
וזה הכל תלוי באיך שמסתכלים על זה.
ופסיכולוג לא יעזור ושום כדור לא ישפיע, וכן, גם לא חשיש.
הם לא ישנו את התפיסה שלכם לגבי העולם הזה.
חמש דקות בגן עדן ואח"כ אנחנו פה על הקרקע עם הבחור/ה הכי מכוער בכיתה.
אז די לחטט במה שהיה ודי לחפש את מה שיהיה.
זה לא עוזר בכלל.
תתחילו להנות.
זה עושה טוב בלב.
ונראה לך ששייך לעשות איתם דמוקרטיה סוציאלית אמיתית אחרי החגיגות הסאדיסטיות שלהם מאתמול?
אני לא יודע על החגיגות הנל…
בכל זאת… הגיע הזמן להפסיק את הלחימה, לפנות ולעזוב כמו גדולים.
אויייי אתה אדיר!
הלוואי ויהיו עוד הרבה אנשים כמוך…
מאיה.
מסכימה איתך!!!=)
אחלה גישהה=)
לא מסכימה איתך. זה כמו להגיד לך "תשכח אותה!"
אז אמרו,א ז מה? זה לא מתבצע לפי פקודה.
ככה גם לא "תרגישו טוב! אל תחטטו!"
מאוד קל לומר מהצד.
אני חושבת שחלק מההתמודדות זה לחלוק את הכאב, להוציא אותו החוצה. אז גם אפשר להתבונן עליו מהצד ולא מבתוך.
אני, כחברה, נותנת לחבריי את המקום לעשות זאת.
אני מצפה לאותו דבר מהם.
במידה מסויימת את צודקת.
וצריך להוציא החוצה ולחלוק.
אבל זה נראה כאילו להיות בדכאון זה משהו שלא קורה לעיתים, כמו שאולי זה צריך להיות.
ואני לא כל כך מדבר על העניין הספציפי, למרות שאני יודע ושזה לא נכון להאשים את כולם, בעוד שלכל אחד יש את הסיבות שלו.
כמעט כל מי שאני מכיר לוקח פרוזק ודומים לו, ומוציא את האנרגיות שלו על לשבת ולעשן ג’וינטים, ולשכוח את הצרות.
אולי זה מגניב, אולי זה נחוץ כל כך בימים אלה.
אבל זה לא נראה לי הגיוני.
ויש ימים ויש תקופות של דכאונות, לכולם יש.
אבל זה נראה כל כך גלובאלי. זה נראה כאילו זה אצל כל בן אדם, באופן רגיל, להיות בדאון - שכבר להיות מאושר, זה דבר מוזר.
טוב
מי אנחנו שנקבע כמה זה "בסדר" וכמה זה "מספיק ודי"?
תקופה קשה יכולה להיות קצרה ויכולה להיות ארוכה.
החבר בצד השני, זה שעובר את התקופה הזו, הוא זה שמרגיש רע באמת. הוא גם זה שידע להעריך את אלה שיעמדו לצידו (בהנחה שהוא לא חתיכת חלאה. גם כאלה יש) בזמנים קשים.
לא רק שלכל אחד יש את הסיבות שלו, אלא שכל אחד יודע איפה הנעל לוחצת לו. משהו שיפיל אותך על הקרשים יהיה כמעט כלום עבור מישהו אחר ולהיפך.
שלא תדע, שלא תצטרך ושתוכל תמיד רק לשמוח עם החברים שלך. שהדאונים שלך תמיד יהיו קטנטנים, אם בכלל, ושלעולם לא תצטרך פרוזאק ודומיהם.
לא כולם כאלה בני מזל.
גם לי היו דאונים.
גם אני סבלתי מדכאונות ופחדים.
אולי לא מספיק. אבל מה זה לא מספיק?
את חושבת שזה הגיוני לקחת פרוזאק כדרך חיים?
את חושבת שזה משהו שבאמת עוזר? או שזה משהו שפשוט דוחה את העניין לקצת אח"כ, כשיהיה יותר קל.
וזה אף פעם לא נהיה יותר קל.
כמו שאמרתי אני לא נכנס כאן לפרטים של בן אדם ספציפי. אני פשוט רואה את זה מבחוץ, כצופה מהצד. בלי להשתתף. כמעט באופן סוציולוגי.
ברור שאי אפשר לתת פקודות. ובטח שלא על שינוי של גישה. אבל אני עדין חושב שזה הכל בראש, ושזה עניין של איך שמסתכלים על הדברים. אפשר לראות כוס ריקה ואפשר לראות כוס מלאה.
ואפשר גם לא לראות את הכוס בכלל אלה רק את מה שיש בפנים.
את התמצית.
אנחנו חיים בעולם שלא מסתפק באושר עצמי. שלא מסתפק בדברים שמגיעים מבפנים.
אנחנו צריכים אמצעים חיצוניים כדי להעשיר את חיינו. וזה לא רק פרוזק. זה ויטמינים, זה מכון כושר, זה קניות, זה לעקוב אחרי החיים של מפורסמים, זה להבלע בתוך הפליי סטיישן, זה לשכוח את היום יום ולחיות חיים שהיינו רוצים מתישהו. חיים שמוכתבים על ידי אנשים אחרים. חיים שנמכרים לנו בכל יום בכל האמצעים האפשריים. חיים עם גבולות וללא דמיון.
חיים לא חיים שימשיכו עד שהם יגמרו בסוף.
ותמיד חסר משהו.
וזה לא בחוץ. זה לא עוד בגד, נעליים או דיסק חדש.
זה לא כדור אקסטזי, או פרוזק, או ויטמין.
זה בפנים.
וזה השינוי הקטן הזה שמשנה את הכל.
וזה לא ספציפית על דכאונות. זה על הדרך חיים שבה אנחנו הולכים. בלי לשים לב בכלל.
מה ש"מספיק" או "לא מספיק" יוכל לקבוע רק האדם עצמו. אם היית שם את המילה "אושר" במקום "דיכאון" זה עדיין היה כך.
אין לי מושג מה זה לחיות את החיים על פרוזאק, כי אף פעם לא לקחתי נוגדי דיכאון או כדורים פסיכיארטים כלשהם, אבל אני מכירה אדם שכן.
יום אחד הוא מפסיק לתפקד והופך להיות עצוב עד היסוד. שלוש שנים של טיפול משולב כדורים החזירו אותו למסלול. עד מתי? לו זה לקח שלוש שנים, כאמור, במינון מינימאלי. לאחריםז ה לוקח יותר, הרבה יותר.
אפשר לראות את זה יופי מהצד באופן סיוציולוגי, עד שזה אתה. ואז הסוציולוגיה לא מעניינת אותך.
מה שמעניין אותך זה לשרוד. וחלק מהשרידות זה שההמשפחה והחברים שלך שם לידך, מקיפים ועוטפים.
זה מה שבפנים, אם אתה שואל אותי.
שלא נדע, אבל אם אי פעם… אני לא מאחלת לאף אחד לעמוד שם לבד או לשמוע מאחד החברים שלו "זה כבר נמאס לי שאתה בדיכאון כל הזמן."
לבחור ההוא היה הרבה מזל מהבחינה הזו.
אתה מוזמן לנטוש הכל ולעבור לאיזו גבלאה בדרום טיבט.
ברוך הבא לעולם המודרני, שכל מי שרוצה להיות חלק ממנו, לוקח על עצמו להשתתף בו כולל כל הכללים.
ואין כל חובה להשתתף בו, שיהיה ברור. טיבט מחכה לכולנו אם רק נרצה.
כל אחד עושה או לא עושה את השינוי שהוא חושב שהוא צריך
אבל הפוסט הזה יצא נגד דיכאונות באשר הם, ואני חושבת שאני אמשיך להיצמד לנושא הזה, כי הוא זה שחורה לי.
שלא תדע.
אני עוזר לחברים שלי אם הם צריכים אותי. וגם אם לא.
אני מקשיב,שותק כשצריך ועונה כשצריך.
מעודד ועוזר.
וכשאני צריך את זה אני מקבל את זה מהם.
זה יפה וזה הכי טוב שיש.
אני פשוט חושב שיש דרכים אחרות.
ֿללמוד לקבל את העצמי, להשלים עם מה שקיים.
ללמוד להתפתח ולגדול.
ללמוד שיש יותר אבל אפשר לחיות עם מה שיש.
לפתוח את העיניים.לראות את העולם כמו שהוא.
לא את הצל של מה שהיה.
ברור שדכאון הוא טבעי. דכאון של פרידה, של אובדן, של בילבול. דכאון של חוסר מעש ושל חוסר בטחון עצמי, ולא רק אלה. יש עוד.
אבל אולי זה כבר נהיה מוגזם? אולי זה כבר לא עניין אישי?
זה קורה כל כך הרבה שזה מעלה לי בראש את המחשבה שאולי זה סוג של מחלה מדבקת.
כמו שקורה לעיתים אחרי שקוראים את הספרים של ניטשה…
ברור שלכל אחד יש את הסיבות שלו והדברים שקורים לו.
זה לא שאני מאנייק שלא מקבל את זה.
פשוט אולי צריך להתעורר.
ואני מבינה שאתה זה שתקבע מתי זה מוגזם וצריך להתעורר.
בחיי, אופטימיוז, מזל שאתה פה!
מה היו עושים בלעדי????
זה פוסט ממש נכון..אבל לא כשמישהו פעם ב-בדיכאון..אני מתכוונת שיש את האנשים שמרחמים על עצמם
ויותר מדי ועושים מעצמם מסכנים ויש להם הרבה דברים טובים בחיים..
לכל אחד יש את התקופות הטובות ואת התקופות הרעות ואת החברים הטובים ואת החברים הפחות הטובים..
אבל באמת נמאס מאנשים שיודעים רק לבכות על זה כול הזמן..
ובאמת לא חשיש ולא סמים ולא סיגריות ולא אלכוהול יוציאו אף אחד מזה!
יותר מדי ילדים משחקים אותה עם כול הדברים האלא..
סתם נמאס..
אני ממש מסכימה איתך
תתפלא. כדורים ופסיכולוגים וחשיש יכולים לעזור מאוד. יכולים אפילו להשאיר אנשים בחיים.
ברור שיכולים לעזור,
אבל באופן זמני ומוגבל.
אם לא מטפלים בשורש, זה יחזור…