ברור שיכולים לעזור,
אבל באופן זמני ומוגבל.
אם לא מטפלים בשורש, זה יחזור…

תתפלא. כדורים ופסיכולוגים וחשיש יכולים לעזור מאוד. יכולים אפילו להשאיר אנשים בחיים.

זה פוסט ממש נכון..אבל לא כשמישהו פעם ב-בדיכאון..אני מתכוונת שיש את האנשים שמרחמים על עצמם
ויותר מדי ועושים מעצמם מסכנים ויש להם הרבה דברים טובים בחיים..
לכל אחד יש את התקופות הטובות ואת התקופות הרעות ואת החברים הטובים ואת החברים הפחות הטובים..
אבל באמת נמאס מאנשים שיודעים רק לבכות על זה כול הזמן..
ובאמת לא חשיש ולא סמים ולא סיגריות ולא אלכוהול יוציאו אף אחד מזה!
יותר מדי ילדים משחקים אותה עם כול הדברים האלא..
סתם נמאס..
אני ממש מסכימה איתך

מה היו עושים בלעדי????

ואני מבינה שאתה זה שתקבע מתי זה מוגזם וצריך להתעורר.

בחיי, אופטימיוז, מזל שאתה פה!

אני עוזר לחברים שלי אם הם צריכים אותי. וגם אם לא.
אני מקשיב,שותק כשצריך ועונה כשצריך.
מעודד ועוזר.

וכשאני צריך את זה אני מקבל את זה מהם.
זה יפה וזה הכי טוב שיש.
אני פשוט חושב שיש דרכים אחרות.
ֿללמוד לקבל את העצמי, להשלים עם מה שקיים.
ללמוד להתפתח ולגדול.
ללמוד שיש יותר אבל אפשר לחיות עם מה שיש.

לפתוח את העיניים.לראות את העולם כמו שהוא.
לא את הצל של מה שהיה.

ברור שדכאון הוא טבעי. דכאון של פרידה, של אובדן, של בילבול. דכאון של חוסר מעש ושל חוסר בטחון עצמי, ולא רק אלה. יש עוד.

אבל אולי זה כבר נהיה מוגזם? אולי זה כבר לא עניין אישי?
זה קורה כל כך הרבה שזה מעלה לי בראש את המחשבה שאולי זה סוג של מחלה מדבקת.
כמו שקורה לעיתים אחרי שקוראים את הספרים של ניטשה…

ברור שלכל אחד יש את הסיבות שלו והדברים שקורים לו.
זה לא שאני מאנייק שלא מקבל את זה.

פשוט אולי צריך להתעורר.

אתה מוזמן לנטוש הכל ולעבור לאיזו גבלאה בדרום טיבט.

ברוך הבא לעולם המודרני, שכל מי שרוצה להיות חלק ממנו, לוקח על עצמו להשתתף בו כולל כל הכללים.
ואין כל חובה להשתתף בו, שיהיה ברור. טיבט מחכה לכולנו אם רק נרצה.

כל אחד עושה או לא עושה את השינוי שהוא חושב שהוא צריך

אבל הפוסט הזה יצא נגד דיכאונות באשר הם, ואני חושבת שאני אמשיך להיצמד לנושא הזה, כי הוא זה שחורה לי.

שלא תדע.

מה ש"מספיק" או "לא מספיק" יוכל לקבוע רק האדם עצמו. אם היית שם את המילה "אושר" במקום "דיכאון" זה עדיין היה כך.

אין לי מושג מה זה לחיות את החיים על פרוזאק, כי אף פעם לא לקחתי נוגדי דיכאון או כדורים פסיכיארטים כלשהם, אבל אני מכירה אדם שכן.

יום אחד הוא מפסיק לתפקד והופך להיות עצוב עד היסוד. שלוש שנים של טיפול משולב כדורים החזירו אותו למסלול. עד מתי? לו זה לקח שלוש שנים, כאמור, במינון מינימאלי. לאחריםז ה לוקח יותר, הרבה יותר.

אפשר לראות את זה יופי מהצד באופן סיוציולוגי, עד שזה אתה. ואז הסוציולוגיה לא מעניינת אותך.
מה שמעניין אותך זה לשרוד. וחלק מהשרידות זה שההמשפחה והחברים שלך שם לידך, מקיפים ועוטפים.
זה מה שבפנים, אם אתה שואל אותי.

שלא נדע, אבל אם אי פעם… אני לא מאחלת לאף אחד לעמוד שם לבד או לשמוע מאחד החברים שלו "זה כבר נמאס לי שאתה בדיכאון כל הזמן."
לבחור ההוא היה הרבה מזל מהבחינה הזו.

אנחנו חיים בעולם שלא מסתפק באושר עצמי. שלא מסתפק בדברים שמגיעים מבפנים.
אנחנו צריכים אמצעים חיצוניים כדי להעשיר את חיינו. וזה לא רק פרוזק. זה ויטמינים, זה מכון כושר, זה קניות, זה לעקוב אחרי החיים של מפורסמים, זה להבלע בתוך הפליי סטיישן, זה לשכוח את היום יום ולחיות חיים שהיינו רוצים מתישהו. חיים שמוכתבים על ידי אנשים אחרים. חיים שנמכרים לנו בכל יום בכל האמצעים האפשריים. חיים עם גבולות וללא דמיון.
חיים לא חיים שימשיכו עד שהם יגמרו בסוף.

ותמיד חסר משהו.
וזה לא בחוץ. זה לא עוד בגד, נעליים או דיסק חדש.
זה לא כדור אקסטזי, או פרוזק, או ויטמין.
זה בפנים.
וזה השינוי הקטן הזה שמשנה את הכל.
וזה לא ספציפית על דכאונות. זה על הדרך חיים שבה אנחנו הולכים. בלי לשים לב בכלל.

גם לי היו דאונים.
גם אני סבלתי מדכאונות ופחדים.

אולי לא מספיק. אבל מה זה לא מספיק?
את חושבת שזה הגיוני לקחת פרוזאק כדרך חיים?
את חושבת שזה משהו שבאמת עוזר? או שזה משהו שפשוט דוחה את העניין לקצת אח"כ, כשיהיה יותר קל.
וזה אף פעם לא נהיה יותר קל.
כמו שאמרתי אני לא נכנס כאן לפרטים של בן אדם ספציפי. אני פשוט רואה את זה מבחוץ, כצופה מהצד. בלי להשתתף. כמעט באופן סוציולוגי.
ברור שאי אפשר לתת פקודות. ובטח שלא על שינוי של גישה. אבל אני עדין חושב שזה הכל בראש, ושזה עניין של איך שמסתכלים על הדברים. אפשר לראות כוס ריקה ואפשר לראות כוס מלאה.
ואפשר גם לא לראות את הכוס בכלל אלה רק את מה שיש בפנים.
את התמצית.