מה שכתבתי בפוסט הקודם לא אומר שניו ברונזוויק היה רע.
כשעברנו לכאן, חשבתי לעצמי שמעולם לא גרתי בעיירה קטנה. תמיד חייתי בתל אביב, לונדון או לפעמים בניו יורק. אך מעולם לא בעיירה קטנה (אלא אם מחשיבים את ערד, אבל זה היה רק עד גיל 6). וזה באמת היה נחמד. היה שקט, היתה שלווה.
חוץ ממסיבות אחווה בסגנון "בית החיות"…
לא הכל בניו ברונזוויק רע. אולי זה נשמע ככה, אבל היום, שזה היום האחרון, אני כבר מרגיש געגועים. יש לנו חברים פה, אנשים שהם הסחבקים שלנו לאיזור זה. כמו שדינה כתבה, זה לא אותו דבר כמו אף אחד מהחברים בארץ או מהארץ, אבל הם עדיין חברים, וחלקם חברים טובים. ואחרי הכל, גם הבית שלנו היה הבית בעשרת החודשים האחרונים. ואהבתי את הבית הזה. הוא היה שלי (שלנו). לא של אף אחד אחר. דינה ואני "הקמנו" אותו ביחד ותמיד אני אזכור אותו בתור הבית העצמאי הראשון שלי. וזה משהו חשוב.
עכשיו זה הופך להיות פוסט-אבלים לבית.
אני מניח שבמידה מסויימת זה אכן כך…
השבוע האחרון בעיר ניו ברונזוויק שבניו ג'רזי כבר עומד להגמר.
ביום שישי טיסה ישירה ללוס אנג'לס (יש אומרים 'קריית מלאכי') שאחריה מפגש עם אחי ובן-דודי ובני משפחותיהם. ואחרי זה? טיול עם דינה ברחבי קליפורניה באוטו אמריקאי שכור. המטרה: סאן פרנסיסקו, וכנראה שעוד מקומות.
לאחר מכן דינה תחזור לארץ ואני אמשיך למצוא את מזלי בעיר הכוכבים האמריקאית עד שאגיע לארץ.
אז מה אומרים על שבוע אחרון לקיץ בעיר ללא מוצא זו? העיר ששוקקת חיים רק בזמן שהסטודנטים חיים בה, ומאבדת כל גוון אנושי ברגע שחופשות הסמסטר מתחילות. עיר ששלושה דברים עשו אותה למוכרת: אוניברסיטת רטגרס, בית חולים גדול, והמפקדה של ג'ונסון וג'ונסון (כן של השמן תינוקות).
ויש עוד דבר, עובר פה נהר שאומרים שהוא אחד הנהרות המלוכלים ביותר בארה"ב. הירקון קטן עליו, ומריח כמו זר של שושנים לידו. אבל הנוף די מרהיב, הירוק של הצמחים מתמזג טוב עם הירוק של הנהר.
אז בקשר לנהר, אני יכול להגיד שאני כמעט מרגיש כמו בבית. גם פה יש דייגים אנונימיים על אופניים שלא ידוע אם הם יאכלו את הדג משולש העיניים, או שלא.
רציתי להוסיף תמונה של הנהר. לא מזמן, באיזה ערב אביבי, הלכתי לטייל שם, וצילמתי כמה תמונות. אבל נראה לי שמחקתי אותם בטעות, עוד לפני שהעברתי את כולם למצלמה…
לא נראה לי אבל אולי מחר אני אספיק לצלם תמונה אחרונה…