ארכיון לנושא 'מחשבות'

מדמוקרטיה לפוליגרכיה, ובחזרה

הרבה מחשבות חלפו לי בראש מאז שהתחלתי לכתוב את אותו פוסט כשמלאו 12 שנים לועזיות להרצחו של יצחק רבין.

בנתיים גם גיליתי שנורא קל קל לא לשים לב לדברים מסויימים שקורים בארץ כשחיים בחו"ל, כמו שברית המילה של הבן של רוצחו של רבין, ינון בן יגאל עמיר, נעשית באותו יום. כמה נורא. מזל שלא קראו לבן "יצחק" על שום שהם צוחקים לבני ישראל בפרצוף.

בנתיים, גם החל ויכוח על הדמוקרטיה בישראל, אולי בפעם הראשונה מאז 1995, גם בבלוג שלי, גם בעיתון הארץ, ובטוח שברשת ובתור לסופרמרקט גם, וטוב שכך.

בהקשר לפוסט הקודם: לא הפסקתי להאמין בדמוקרטיה פרופר. הפסקתי להאמין בדמוקרטיה שמנסים למכור לנו, זאת שכאילו קיימת במדינות שוחרות שלום כדוגמת ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה וכמובן ישראל. תתעוררו: זאת לא דמוקרטיה. אולי פוליגרכיה, שזה הצד השני של אוליגרכיה, שבה קבוצות שולטות (ולא רק קבוצות מהמעמד הגבוה).

בסך הכל אני, בתור איש אחד, לא ידוע, שבקושי קיים, ובטח שלא ממוסחר בטלויזיה וממוחזר בכנסת, לא יכול לשנות כלום. רק אני ואת ואתה ועוד רבבות של אנשים יכולים לעשות שינוי משמעותי כלשהו.

אני מאוד מאמין בדמוקרטיה, ומקווה שדמוקרטיה אמיתית (עליה אפשר לקרוא כאן) תגיע ביום מן הימים.

השינוי שנובע היום הוא רק בזכות קבוצות.

אני חי במקום שחושב על אקולוגיה וזה חלק בלתי נפרד מהחיים האורבניים כאן. חובה היום למחזר ברוב החלקים של לונדון. זה חוק עירוני, ואם אני לא מקיים אותו אני צפוי לקנס ואולי למאסר. זה לא היה קורה לולא קבוצה קטנה של אנשים קנדים החליטה יום אחד בשנת 1971 לצאת על סירה ולחסום מיכלית. לאחר מכן הם הקימו ארגון קטן ולא ידוע וקראו לו בשם "Green Peace" וניסו לצרף אליהם עוד אנשים. ולאט לאט זה עבד…
אותה קבוצה היתה חלק מקבוצות אחרות של היפים שבשנות השישים והשבעים התחילו לגדל אוכל אורגני, לחשוב על העתיד של הילדים, לחשוב על שלום ועל אהבה.

היום זה כל כך חשוב לנו (לפחות במדינות עולם ראשון כמו באירופה וצפון אמריקה, ולא במדינת עולם שניים וחצי כמו ישראל) למחזר ולשמור על כדור הארץ, וזה בזכות אותה קבוצת של אנשים. אנשים שהחליטו לקחת את העתיד של כדור הארץ לידיים שלהם ולנסות לשנות משהו. בישראל יש גם כמה קבוצות שמנסות לעשות זאת, אך רק כשאשר יהיה להם פלח אוכלוסיה גבוה מאוד שתומך בהם, ביחד, כמובן, עם תמיכה פוליטית וצבאית נרחבת, יהיה איזה שינוי.

ובכל זאת, כמה אנשים עושים זאת? כמה אנשים הולכים לחסום את השפכים שנשפכים לנחל הקישון? כמה אנשים באמת יכולים (או רוצים) להשפיע?

לאט לאט יצטרפו עוד אנשים, וכנראה שלא בתוך ימים וחודשים, אבל בתוך שנים ועשרות של שנים יהיה איזה שינוי.
בישראל זה אולי יקרה רק כשימותו עוד אנשים או לחילופין חיילים (כן, בעיר הבה"דים שמתוכננת במקום הכי מסרטן במדינת ישראל, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר, שיקרא: "איך הפסקתי להאמין בצה"ל").

בכל מקרה, קבוצות יכולות לשנות, אבל זה לוקח זמן, וצורך השפעה.

בבחירה ישירה גם אנשים יכולים לשנות.

רק מי יתן לי את האפשרות להגיע לזה?

איך הפסקתי להאמין בדמוקרטיה

פעם הייתי מילדי העצרות.

הייתי הולך לכל ההפגנות והעצרות של השמאל בכיכר מלכי ישראל, מניף את הדגלים, מדביק את המדבקות, צורח את הסיסמאות ושר את השירים, לבוש בחולצה של מרץ, בחולצה של שלום עכשיו או בחולצה הכחולה של הנוער העובד.

פעם האמנתי בהפגנות.

האמנתי שזאת היתה הדרך להראות את מה שאני חושב, שזה "מנוף" דמוקרטי לשינוי ושכמות האנשים באמת תשפיע על הדברים. שצריך להגיע, לצרוח בקול רם, ואולי אי שם, בגבעת רם, יקשיבו.

"ואיפה אתה היית כשרבין נרצח?"

בהתחלה הייתי בכיכר מלכי ישראל. הפגנתי, שרתי את השירים. אחר כך זה שעמם אותי, אז הלכתי לראות סרט בקולנוע לב. גם הסרט שעמם אותי, אז חזרתי להפגין. ואז התחיל הבלאגן, בהתחלה חשבנו שפיגוע, אחר כך הבנו שהיה רצח, ועוד יותר אחר כך הבנו גם מי עשה את זה.

פעם הייתי מילדי הנרות.

בשבועיים שלאחר מכן הלכנו יום יום אחרי בית ספר לכיכר רבין. מדליקים נרות, יושבים ביחד במעגלים קטנים ובוכים על העתיד שלנו. אני לא זוכר את המורים שלנו מדברים על האירוע. אני רק זוכר שהייתי ביחד עם חברים, ואנחנו תמכנו אחד בשני, תוך כדי משחקים עם נרות בכיכר.

ההבנה הראשונה שלי (ההבנה של ישראל)

ברביעי בנובמבר הבנתי שאני לא יכול להשפיע. פעמיים.
באמצע ההפגנה קמתי והלכתי, כי חשבתי שלא ירגישו שאני לא שם, שהם ימשיכו בלעדי, שזה לא משנה אם אני אהיה שם או לא. אולי במובן הפיזי זה משנה - אם כולם ילכו לראות סרט אז לא תהיה הפגנה - אבל הבנתי שזה לא משנה במובן הרעיוני - הקול שלנו לא משפיע, לא משנה כמה חזק נצרח.

באותו הערב, זה בא לידי ביטוי במובן הכי מילולי. באותו ערב הבנתי שתמיד יהיה מישהו שיחליט לקחת את כושר ההחלטה שלי, של כולנו, לידיים שלו.

ילדי הנרות

אני לא חושב שילדי הנרות בכו על רבין. אני לא חושב שהדלקנו נרות לזכרו. היו שכן, ואלה ישבו מול הדירה של גברת לאה רבין.
לדעתי אנחנו, ילדי הנרות של 1995, שישבנו בכיכר מלכי ישראל יום וליל, בכינו על אובדן הדמוקרטיה של מדינת ישראל. אנחנו, שבאנו להפגנות במשך כמה שנים, שלמרות הפיגועים בתל אביב המשכנו להאמין בשלום, הבנו שהמשחק נגמר. שזה לא משנה מה נגיד. ההחלטה לא תעשה על ידינו.

ב-4 בנובמבר 1995 נוצרה הבועה התל אביבית.

ההבנה השניה שלי (ההבנה של העולם)

אחר כך הבנתי שזה קורה בכל העולם.

ביום שבת, ה-15 בפברואר 2003, היה אחד מימי ההפגנות הגדולים ביותר שידע כדור הארץ. באותו יום התרחשו מאות הפגנות בכל רחבי העולם המערבי והתקבצו מיליוני אנשים יחד כדי להשמיע את קולם כנגד המלחמה בעירק. רק בלונדון היו בערך מיליון אנשים שהלכו בתנועה זורמת לכיוון הייד פארק.

גם בהפגנה הזאת הייתי, ושוב, ראיתי איך הדמוקרטיה נעלמת. הייתי צריך לשמוע את קולם של מיליוני אנשים נבלעים ונעלמים כלא היו, כששני אנשים החליטו בשביל כל העולם.

בחזרה לכיכר רבין

היום כבר לא זוכרים את יצחק רבין.
לא בוכים על השלום שהלך. על אובדן הדמוקרטיה.
לא זוכרים ומזכירים את המורשת של ראש הממשלה שנרצח.

האנשים שבאו אתמול לכיכר באו למחות כנגד הרוצח של ראש הממשלה, כנגד המורשת של הרצח.

גם אם זה בא כנגד הטעות שנכנסה לזכרון הקולקטיבי שלנו, זה עדיין נותן כבוד לאיש שראוי שנשכח.

בחזרה לדמוקרטיה

המשך יבוא…

[פוסט זה החל כתגובה לפוסט "12 שנים עצובות לרצח רבין, בכיכר רבין (4.11.95 - 4.11.07)" בבלוג של נורית מנור, רק הפך להיות משהו אחר לחלוטין].

אני קורא ספר כלשהו.

והספר הזה נותן לי הרגשה כאילו הוא כתוב במיוחד בשבילי.

כאילו כל מה שכתוב בו מכוון אלי ומנסה להגיד לי משהו.

אני עדיין לא יודע מה זה מנסה להגיד ולאן זה יקח אותי בסוף, אבל אני מרגיש שמשהו קורה לי תוך כדי הקריאה של הספר הזה. כאילו אני משתנה או מבין דברים שהייתי צריך להבין בעצמי. זה מזכיר לי דברים שקרו לי ושכחתי מהם. זה מעלה בי זכרונות, זה מעלה בי נשכחות, זה מראה לי דברים שתמיד חשבתי שצריכים לקרות לי והם קורים לגיבורים בספר הזה. ואני לא מתכוון לדברים פיזיים. אלא לדברים מנטליים לחלוטין. זה לא משנה אם הסיפור בספר שונה לחלוטין מהסיפור-חיים שלי, אבל החוויות שהגיבורים בסיפור חווים, מזכירים לי משהו שאני לא יכול להגדיר בוודאות, אבל אני מרגיש מחובר אליו.

אני מרגיש שהספר הזה מדבר על שינויים מנטליים פתאומיים, פתיחת האני למקום אחר, ושינוי העצמי. זה מרגיש לי מוזר. אבל זה מרגיש קשור. כאילו הייתי צריך לקרוא את הספר הזה בזמן הזה.

אני לא יודע למה בדיוק אני כותב את זה עכשיו, אבל מרגיש לי צורך להוציא את זה.

זה לא הכל

מה שכתבתי בפוסט הקודם לא אומר שניו ברונזוויק היה רע.
כשעברנו לכאן, חשבתי לעצמי שמעולם לא גרתי בעיירה קטנה. תמיד חייתי בתל אביב, לונדון או לפעמים בניו יורק. אך מעולם לא בעיירה קטנה (אלא אם מחשיבים את ערד, אבל זה היה רק עד גיל 6). וזה באמת היה נחמד. היה שקט, היתה שלווה.
חוץ ממסיבות אחווה בסגנון "בית החיות"…

לא הכל בניו ברונזוויק רע. אולי זה נשמע ככה, אבל היום, שזה היום האחרון, אני כבר מרגיש געגועים. יש לנו חברים פה, אנשים שהם הסחבקים שלנו לאיזור זה. כמו שדינה כתבה, זה לא אותו דבר כמו אף אחד מהחברים בארץ או מהארץ, אבל הם עדיין חברים, וחלקם חברים טובים. ואחרי הכל, גם הבית שלנו היה הבית בעשרת החודשים האחרונים. ואהבתי את הבית הזה. הוא היה שלי (שלנו). לא של אף אחד אחר. דינה ואני "הקמנו" אותו ביחד ותמיד אני אזכור אותו בתור הבית העצמאי הראשון שלי. וזה משהו חשוב.

עכשיו זה הופך להיות פוסט-אבלים לבית.

אני מניח שבמידה מסויימת זה אכן כך…

שבוע אחרון בחוף המזרחי

Portrait of a City: Traffic Light, Man, Car and Houseהשבוע האחרון בעיר ניו ברונזוויק שבניו ג'רזי כבר עומד להגמר.

ביום שישי טיסה ישירה ללוס אנג'לס (יש אומרים 'קריית מלאכי') שאחריה מפגש עם אחי ובן-דודי ובני משפחותיהם. ואחרי זה? טיול עם דינה ברחבי קליפורניה באוטו אמריקאי שכור. המטרה: סאן פרנסיסקו, וכנראה שעוד מקומות.

לאחר מכן דינה תחזור לארץ ואני אמשיך למצוא את מזלי בעיר הכוכבים האמריקאית עד שאגיע לארץ.

אז מה אומרים על שבוע אחרון לקיץ בעיר ללא מוצא זו? העיר ששוקקת חיים רק בזמן שהסטודנטים חיים בה, ומאבדת כל גוון אנושי ברגע שחופשות הסמסטר מתחילות. עיר ששלושה דברים עשו אותה למוכרת: אוניברסיטת רטגרס, בית חולים גדול, והמפקדה של ג'ונסון וג'ונסון (כן של השמן תינוקות).

ויש עוד דבר, עובר פה נהר שאומרים שהוא אחד הנהרות המלוכלים ביותר בארה"ב. הירקון קטן עליו, ומריח כמו זר של שושנים לידו. אבל הנוף די מרהיב, הירוק של הצמחים מתמזג טוב עם הירוק של הנהר.

אז בקשר לנהר, אני יכול להגיד שאני כמעט מרגיש כמו בבית. גם פה יש דייגים אנונימיים על אופניים שלא ידוע אם הם יאכלו את הדג משולש העיניים, או שלא.

רציתי להוסיף תמונה של הנהר. לא מזמן, באיזה ערב אביבי, הלכתי לטייל שם, וצילמתי כמה תמונות. אבל נראה לי שמחקתי אותם בטעות, עוד לפני שהעברתי את כולם למצלמה…

לא נראה לי אבל אולי מחר אני אספיק לצלם תמונה אחרונה…