קו אדום

עוד רגע קט
עוד רגע קט נשאר לי לסיום הלימודים
ארבע שנים בלונדון
שלוש בשביל התואר
אחד בשביל להכנס אליו
ועכשיו מה?

הולכים חוזרים הביתה
לא רוצה להשאר
לא יכול להשאר

זאת עיר נהדרת
אבל זאר עיר בודדת
כולם דו פרצופיים
ורק כששותים עושים חברים

והביתה?
לא לאורך זמן
זה גם בשביל לנוח
לאזור אנרגיה
ולהמשיך בדרך

רוצים לעזור לחבר
ומנסים
אבל לא יכולים לעשות
לגמרי
את מה שרוצים
ואם הייתי יכול
אז הייתי עושה הכל
כי בשביל זה יש חברים
אבל צריך להבין
שלא תמיד יכולים

לא נעים לי
ואני לא מבין למה

ברוכים הבאים לפרלמנט.
ברגעים אלה אתם מחככים את ידכם בהנאה ומרוצים מההישג שלכם.
מחר התחושה הזאת תשתנה, במיוחד לאור העובדה שהעולם מסתכל עליכם בתשומת לב רבה יותר.

לקחתם על עצמכם תפקיד גדול, אולי יותר מדי גדול, ואולי בגלל זה, עוד לפני שנכנסתם לכסאות המרופדים, אתם כבר מבקשים את תמיכת הפתח והצעתם להם את הרעיון המבריק של "ממשלת אחדות".

קיבלתם רוב גדול, תודו בזה ותשתמשו בזה. העם הפלסטיני מאחוריכם ולו בגלל מעשי ישראל לפני חצי שנה - אז כדאי שתכירו לפחות בעובדה הזאת, אם לא בישראל בכלל.
ישראל נתנה לכם את הנצחון, ואת שאר הכסאות הפתח נתנו להם כשאנשיהם השמינו.

הסיבה העיקרית לכך שיהיה לכם קשה הוא התמיכה האירופאית בעם הפלסטיני. התמיכה האירופאית לא באה בגלל שהחמאס עבד קשה, אלא בגלל שהעם הפלסטיני סבל הרבה. האירופאים לא מעוניינים בממשלה של ארגון טרור. הם יצפו מכם לפרק את הנשק ולהפוך למפלגה למופת.
אולי תילמדו ותלמדו את הימין הקיצוני בארץ, שלא צריך לקחת רובים, מקלות ואבנים, אלא אפשר לפתור בעיות בתהליכים דמוקרטים ובישיבות ארוכות מסביב לשולחן. והכי חשוב - אולי תלמדו שאפשר להתפשר.

אבל מה שבטוח שאותו דבר כמו שנכנסתם לפרלמנט, אתם לא תצאו ממנו.
אתם בצומת דרכים והשאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם - זה מה יותר חשוב? - האם העם הפלסטיני או כיסוח מדינת ישראל.

לפי הדרך הראשונה, התהליך שעובר על כל מדינה שמקבלת את הדמוקרטיה על עצמה יחול גם עליכם, ולבסוף אתם תהפכו למפלגת ימין לאומית-סוציאליסטית, תפרקו את הנשקים ותתחילו לדבר עם ישראל כמו שצריך, וכמובן תדאגו לנתינים הפלסטינים.

לפי הדרך השניה אתם תחזרו בחזרה אל המערות והבתים החסומים, אל הטילים ואל ההפגזות ותאלצו לשכוח מאותו רגע שבו ישבתם על כסא מרופד במה שהיה פעם הפרלמנט הפלסטיני.

עכשיו רק צריך לחכות ולראות באיזה דרך תבחרו.

הבלוג הוא שלי.
אבל הבלוג שלי הוא לא רק שלי.
הוא גם של אלה שקוראים אותו.
קוראים אותי הרבה אנשים שאני מכיר, מה שעוצר אותי לפעמים.
אני לא מעוניין שזה יקרה.
לא בשביל עצמי ולא בשביל הקוראים שלי.
אני לא רוצה לפגוע באף אחד אבל זה עלול לקרות.
זה מה שקורה כשמציצים למישהו ביומן.
וכן – זה יומן.
פה אני רוצה לכתוב את כל מה שעולה לי בראש בלי כל מעצור על מה שאני לא יכול ומה שמותר לי להגיד.
פה אני רוצה את החופש הטוטאלי של עצמי.
לא איכפת לי שיקראו אותי אנשים שאני מכיר.
להיפך.
אין לי מה להסתיר בעצמי.<
ומי שמכיר אותי, צריך להבין את זה.