קו אדום

"מה קורה, אחי?"
"הכל טוב, אח שלי?"

אלה משפטים כבר לא חדשים בשפה העברית המדוברת, וכמובן שלא רק בין אחים ביולוגיים.
עולה לי תמונת העובד רס"ר אצלי בגדוד, שטען שהוא אחי כשביקש ממני מעיל אמריקאי, ואמר לי "אח שלי, תעשה טובה".

וכעת, בכל פעם שיש תגרה מילולית בין אוהדי המתנחלים ("בפינה הימנית, במשקל כבד, לבוש בכתום…") לבין סוגדי הפלסטינאים ("ובפינה השמאלית, במשקל נוצה, בצבעי כחול ולבן…") בא האוהד האלמוני בכתום ואומר "הם אחים שלך, איך אתה יכול לעשות להם את זה?".

ובכן, כבר כתבתי על זה לא פעם, בין אם אצלי בבלוג או בתגובות לאחרים, במידה מסויימת הם אכן אחים שלי. אבל זאת זכותי לא להסכים איתם, זאת זכותי להתנגד לדיעותיהם וזאת זכותי לאהוד קבוצה אחרת, שאמנם הם לא אחים שלי, אבל הם בני דודים, ואני חושב שהגיע הזמן שנפסיק לגור תחת אותה קורת גג.

הם אחים שלי. זה מה שאומרים לי ואני מבין שאין לי ברירה אלא ללכת עם מה שהם אומרים. אני מבין שאין לי ברירה אלא להסכים עם דעותיהם הפוליטיות, הלאומיות, הדתיות והמגדריות. הם אחים שלי, וכנראה שהם יודעים. אולי אני צריך להקשיב יותר בארוחות המשפחתיות.

ואם להשאר בתוך המשפחה אז אני לא כל כך בטוח שהם רואים אותי בתור אח שלהם.
לדוגמא, אני בחיים לא אחשוב על לשבור את האנטנה של אח שלי.

אני יודע שלא כל הכתומים שוברים אנטנות של כחולים, וזה בדיוק כמו שלא כל הפלסטינאים רוצים רק את רעת ישראל, שזה כמו להגיד שכל היהודים הם טובים ונדיבים, כמו שכל האמריקאים חושבים רק על כסף ועל השתלטות עויינת.


אז מה לי ולאחי?

זכויותיו במקומם מונחות, בין אם זה להתאגד, לעשות הפגנות, לא להסכים עם החלטות הממשלה או להראות בצורה זאת או אחרת שאלה הם דיעותיו.

אין אמת אחת, וזה שאני בוחר ללכת בדרך שונה משל אחי, לא אומרת ששונא אחי אנוכי.
לא הפקרתיו ולא גרמתי לדמו לצעוק לאלוהים מן האדמה.

סדרה של טעויות גרמה לבנינו ולבנותינו לצעוק את הצעקה, אבל תמיד אמרו: אלוהים נותן ואלוהים לוקח.

ויש לי את ההרגשה שהפעם, אחרי הכל, הוא מבקש מאיתנו לתת.

אפילו אם זה לבן דוד.

במרחק קצר

ממצב של לחימה

אני יושב במקום של שלווה

מקשיב לרחש


שוכח



נזכר