קו אדום

קודם כל שמעתי שהורידו את אחמד מהכסא.
אני לא יודע אם לצחוק או לבכות.
אחרי הרבה פעמים שניסו, סוף סוף הצליחו. טוב בשבילהם, למדו לקלוע…
אבל האם זה הכרחי?
אני חושב שלא!

הכל פה הפוך. זה כולם יודעים. כמובן שהתנועה - זה הסיפור הרגיל. אבל חשבתם פעם על העובדה שצריך להזיז הילוכים ביד שמאל? שיד ימין יכולה לשבת על החלון עם הסיגריה??? זה כמו להיות הנוסע ולהחזיק את ההגה בידיים…
ועל המפסקים? בדרך כלל (של מי הבדרך-כלל הזה בכלל?) למעלה זה פועל ולמטה זה מופסק. אז כאן זה הפוך. כשלוחצים עליו כלפי מטה זה עובד…
עוד בקשר לחשמל זה השטקר. אפילו זה הפוך. יש הרי שלוש כאלה דברים ממתכת. אז כאן כשתוקעים, האמצעי הוא העליון והשניים האחרים הם התחתונים. לזה אני אף פעם לא אתרגל. ולמה הם צריכים בכלל את המרובעים הענקיים האלה? הם הרי חלק מאירופה, לא?
אנשים אפילו נתקלים בך מהצד השני. כלומר עוקפים מהצד הלא נכון במדרכה. ואז – פנים אל פנים, לא יודעים באיזה צד לבחור, עד שהשני משנה כיוון, ואז גם הראשון. ושוב פעם. זה לא נגמר.
כמובן שאומרים סליחה בכל שלב של הפעולה.

והדבר המוזר (והמעצבן) ביותר באנגליה, והוא לא קשור כל כך לעניין ההפוך, הוא פרוצדורת שני הברזים.
כן, ברוב חדרי המקלחת, האמבטיות ולפעמים גם המטבח, במיוחד בבתים ובדירות הישנות יותר, יש שני ברזים - אחד לחמים ואחד לקרים. הקרים קפואים, והחמים שורפים. אין אמצע. לשטוף ידיים, זה לפתוח את שני הברזים ולהעביר מהר מאחד שלני. להתגלח זה הרבה יותר גרוע, אלא עם ממלאים את הכיור במים לפני זה….
בכלל מערכת המים האנגלית זה פלא בפני עצמו. אנחנו, לדוגמא, לא יכולים להשתמש במים החמים במטבח אם אנחנו ממלאים אמבטיה. ואם אנחנו ממלאים אמבטיה, אנחנו צריכים קודם כל למלא במים חמים ואז לאזן עם הקרים… יחס הזרם בן הקרים לחמים הוא כאילו בדירות שונות.
אם אנחנו רוצים לעשות מקלחת יש מכשיר חשמלי, שעוזר לעשות זרם חזק באמבטיה. וזרם חזק, אני חייב לציין, זה פחות מהכי גבוה בדירה נורמלית משנת תרפ"ט בתל-אביב.
אז תדעו זה שזה לא כל כך כיף לגור בלונדון.

אחד הדברים, שחוזרים אצלי מאז שהייתי ילד קטן, הוא הרצון להחזיר את הזמן לאחור. הייתי עושה דברים ואח"כ מצטער עליהם. יכול להיות שזה קורה לכולם, אבל אני מרגיש שאצלי זה דרך חיים.
כשהייתי ממש ילד הייתי מתחנן לאלוהים שיחזיר את הזמן אחורה ושיתן לי את האפשרות לתקן. היו כל מיני דברים קטנים ואידיוטים שאפילו לא שווה לספר, אבל היו כמה מקרים כואבים, מבחינה רגשית או פיזית.

כשהייתי בגן חובה, תפסנו באחד הלילות קיפוד. גרתי אז בעיר קטנה בנגב וזה היה די נפוץ לראות קיפודים בלילה. אחרי כמה ימים הבאתי אותו לבית ספר, להראות לתלמידים האחרים. כולם התלהבו ועשו מזה בלגאן שלם עד שבסוף הוא מת. כנראה היה בשוק מהאוכלוסיה השוררת בעיירות קטנות בנגב. אני, לעומת זאת, רציתי להרוג את עצמי שבכלל הבאתי אותו לגן.

בפעם אחרת, הייתי בן 9 בערך, אמא שלי יצאה לבלות ואני נשארתי בבית, ער עד מאוחר, ושיחקתי במחשב שלה. לא הרבה פעמים היא נתנה לי לשחק במחשב, אבל הפעם הזאת זה היה מקרה מיוחד. כנראה שלא רציתי להשאר לבד. בעבר היא היתה גרפיקאית והמחשב שלה אז (מקינטוש SE) היה בעצם החיים שלה. כל הדברים שהיא עבדה עליהם היו שם.
כשנמאס לי לשחק, רציתי לסגור את המחשב. לא יודע מה עשיתי אבל בטעות מחקתי לה את כל ההארד דיסק. כנראה שבחרתי "פורמט" במקום "כיבוי" או משהו כזה. בזמנו זה היה באותה תפריט… כל העבודות האחרונות שלה נעלמו כלא היו. כל מה שהיה במחשב נמחק ואפילו המחשב המחייך – כבר לא חייך. דיסק עם סימן שאלה עמד במקומו והיבהב.
ואני, ילד קטן וחמוד, רק רציתי שהזמן יחזור אחורה. שמישהו יעשה לי טובה גדולה (רק הפעם!!!) ויתן לי עוד הזדמנות (בבקשה!!!!!). בכיתי ובכיתי. עצמתי עיניים ופתחתי. אבל הסימן שאלה עדין היבהב. רציתי ללכת לישון ולקום בבוקר ולגלות שהכל היה חלום רע.
כשאמא שלי חזרה בכינו ביחד. היא בבהלה ואני באשמה (וגם בטח איזה פליק או שניים). היא היתה צריכה לסבול מהשטויות שאני עשיתי.
היום זה מצחיק אותי. זה היה אחד הנסיונות הראשונים שלי עם מחשב. בלעדי זה… לא הייתי פה היום…………

האם להגיד לחברים ולמשפחה על הבלוג????

או האם להשאיר את זה בשביל הקוראים המזדמנים והאנונימיים??

האם לפרסם שאני כותב כאן או להשאיר את זה בתור משהו סודי ואינטימי?

זה קל עם החברים שיש לי פה, כי רובם לא יודעים עברית גם ככה. אבל רוב החברים הישראלים שלי מפוזרים בעולם, ולא שומעים את סיפורי היום-יום. רק את המיוחדים (שעדין לא הכנסתי אבל הם בדרך).

אמא שלי גם ככה שומעת הכל ויודעת הכל. בין אם אני מספר ובין אם לא. אז לא כל כך איכפת לי… אבל עדין לא אמרתי לה את הכתובת…