קו אדום

כשמפסיקים לעשן, תמיד כדאי שיהיה מה לנשנש.




עברו כבר: 47 שעות ו- 3 דקות.

כולם נזכרים עכשיו.
מתכנסים בתוך עצמם וחושבים על האנשים שהכירו.
הורה, אח, ילד, קרוב, חבר.
לאן הם הלכו? איפה הם היו יכולים להיות?
לכל אחד במדינת ישראל הקטנה יש מישהו.
מישהו שהיה והלך.
מישהו גיבור.
מישהו שנשאר בתמונות. בזכרונות.
הוא לעולם לא מתבגר. הוא לעולם לא עושה טעויות.
הוא תמיד נשאר. יושב בלב. צובט.
החיים ממשיכים.
ופתאום אנחנו יותר גדולים. דומים ושונים.
יותר גדולים ממנו. יותר גדולים מהדמות בתמונה הדהויה.
שם הוא במדים. חייל לכל החיים.
ואיך יכול היה להיות אחרת?
הכל הרי זו סדרה של טעויות.
תיקון קטן והכל היה חוזר.
פתאום מסתדר.
אבל השינוי הזה לא קורה. עוד טעויות מצטברות.
ואנחנו עם התקוות. החלומות.
נזכרים במה שרצינו להיות.
במה שיכולנו להיות.
אם לא היו קורות טעויות.

לתקוה. לשלום.
להחזיר לנו את החום. את האהבה.
את הרצון ואת התקוה.
להיות טובים. להיות חברים.
אנחנו הרי בסך הכל אחים.
תנו לזה קצת זמן. תנו קצת מקום.
אנחנו לא ממהרים לשום מקום.
אז ביחד. בלי כל פחד.
תנו יד ביד. תנו חיבוק ונשיקה.
לכבוד אלו שכבר לא פה.
אלו שלחמו, שדאגו, שקיוו.
אלו שעשו זאת במטרה.
שיהיה כאן שלום.
שתהיה כאן תקוה.
בואו לא נחכה
לגילגול הבא.

מחר החתונה.
הלחץ פה חוגג.
כמעט גמרתי לכתוב את הנאום של השושבין.
אנחנו פה באיחוד משפחתי לא נורמאלי.
הימים עוברים מהר ולא מספיקים כלום.
מחר אני צריך להכין את האוטו של הזוג הצעיר.
אני גם הנהג שלהם. כבוד.
החליפה מוכנה. קניתי חולצה.
אפילו כיפה קניתי.
בכל זאת, מחר נלך לים לכמה שעות, בתקווה.
נשארו רק עוד יומיים בארץ. זה קשה.
קשה לעזוב.
רק התרגלתי לחיים פה.
ולא היה מספיק שמש.
ציפיתי ליותר.
כנראה שצריך לחזור שוב בקיץ.
בטח שנחזור. צריך להתחיל לחסוך.
אוף. לחסוך.
ללמוד. לעבוד.
אין לי כח.
רוצה להתפנן על החום הלוהט.
לצאת עד מאוחר ולישון את השנ"צ על החוף.
אין כמו לחיות ליד ים.
לפחות החתונה על קו המים.
אני מתגעגע לים ועדין לא חזרתי ללונדון בכלל.
טוב. מחר חתונה. צריך להתחיל לחייך.
להתכונן לכל החיבוקים והנישוקים מהקרובים (הרחוקים) שלא ראיתי כבר שנים.
חתונה זה כיף.
אבל לא כשזאת חתונה במשפחה הקרובה…

הלילה אבא שלי מגיע.
ביום ראשון אח שלי מגיע.
מחר אוספים את החליפה מהניקוי יבש.
היום אספנו את השמלה של הכלה.
קובעים תור למספרה.
מסדרים את האנשים בשולחנות (קובעים מי חבר של מי ומי יושב עם מי).

מתרגשים. מתכוננים.

עוד מעט חתונה. לא שלי. של אחי.

מזל טוב!

היה לי יום הולדת.
לא יודע אם שמתם לב שגדלתי בשנה השבוע…
אז אני בן חצי יובל.
זה זמן מיוחד, הייתי אומר, המעבר מלהיות צעיר ללהיות בוגר. פעם ראשונה שאני מרגיש שיום ההולדת משפיע עלי באמת. הרבה יותר מלהיות בן 18. אז רק הרגשתי שעומד להיות שינוי ושום דבר לא בא. כמו ההרגשה שבאה לפני שיש רשיון ואז קולטים בעצם ששום דבר לא השתנה, חוץ מזה שאז נעשיתי פחות תלוי במוניות ובאוטובוסים……

אני מרגיש כאילו משהו עומד להגיע, שינוי מסויים. משהו שעומד להפתח. לקרות.
משהו שחיכיתי לו הרבה זמן. משהו שרציתי שיגיע ועדין לא.
אין לי מושג מה זה, אבל זה קרוב.

הזמן הזה בארץ גורם לי הרבה לחשוב על מה שעובר עלי בלונדון.
על הקשר שיש לי עם החברים פה לעומת הקשרים שיש לי שם. פה זה יותר קל. חברים של שנים. חברים של חיבור. חברים של שפה משותפת.
שם עדין לא מצאתי משהו שהתחברתי אליו. לא מבחינת הקשרים ובטח שלא בקטע האינטימי והקרוב.
אבל מישהי אמרה לי משהו חכם. היא אמרה לי שלא ביקשתי (זימנתי) אנשים מסוג מסויים שאני רוצה להיות איתם בקשר. שבגלל ההשקעה בלימודים, ואולי עוד כמה סיבות, לא חשבתי על הצורך שלי באנשים. שפשוט מה שבא - בא. וזה לא אלה שהתחברתי אליהם. לא באופן עמוק.
עכשיו אני מרגיש בצורך הזה באופן עז ביותר.

צריך לעבוד על עצמי כשנחזור… צריך לעבוד על עצמי כל הזמן.