קו אדום

עייפות.
כרונית לא סתם.

עובד. יוצא. הולך לישון מאוחר.
קם. עבודה. יציאה. הולך לישון מאוחר.
עכשיו גם יש GTA בפליי סטיישן.
עוד יותר גרוע.
עובד. חוזר הביתה. משחק. הולך לישון מאוחר.

זמנית החלפתי עבודה.
הפכתי להיות הגרפיקאי במשרד של הבעלים של החנות.
יש להם ממש מערכת שדופקת: מעצבים בגדי גברים, הפקות של סרטים כחולים של גייז, 4 חנויות פעילות וסניפים נוספים שעומדים לפתוח…
הוא עדין משלם לי את אותו סכום מועט אבל מחר נדבר איתו על זה.
אני לא רק עושה את זה בשביל הכיף. אני צריך גם לאכול… וגרפיקה זה לא משהו שבא בחינם, או ב-8 דולר לשעה…

אני עייף.
עייפות כרונית, לא סתם.
זה כבר הפך להיות דרך חיים.
וזה לא דרך טובה.

אבל כנראה שזו תקופה כזו.
רוצים לנצל כל דקה.
כל דקה של שמש, של צל.
של מבט של אישה ברכבת.
ברחוב.
לנצל הזדמנוית שאולי לא יקרו עוד פעם.

שתהיה שינה מתוקה.

קמתי עכשיו.

סיימתי ב-7 בבוקר משמרת לילה בעבודה. אנחנו פותחים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
לרוב אני לא עובד במשמרות לילה. אבל בלילה לפעמים יש כל מיני דברים מעניינים שקורים. לפחות ככה זה היה לפני שנתיים כשעבדתי בחנות האחרת. אז זה היה במקום עם יותר מועדונים ובארים. פה זה קצת יותר רגוע.
השמש חזרה, הגשם כבר לא יורד באותה תכיפות כמו בשבוע שעבר, אז נוי - אין לך במה להאשים אותי יותר… את וגם אני יודעים, שזה ככה כל שנה…

מחר נלך לעשות קצת צילומים. יש לי כמה ימי חופש והגיע הזמן שאני גם יחשוב על "האמנות"… צילומי שחור לבן של הדברים הרגילים שרואים פה ברחוב ושכל-כך מייחדים את העיר הזאת.
המוניות הצהובות, הבניינים הגבוהים, הבניינים הקטנים. ההומלסים, האנשים שרוצים למכור כל דבר בשביל כמה דולרים, הדוגמניות, השוערים בפתח הבתים. הלימוזינות הגדולות, הרכבת התחתית, כבאיות האש שמתרוצצות מפינה לפינה, עטופות בדגלי הכוכבים והפסים. כיכר וושינגטון, סנטרל פארק, השדרות היפות, השדרות המלוכלוכות. ההאדסון.
וכמובן כל שאר הדברים שעוד לא ראיתי או ששכחתי שקיימים.

וזהו.

זהו. אתמול באמת נזכרתי כמה התגעגעתי למקום הזה.
לרדת בכיכר האיחוד, ליד הבתולה ולהסתובב. נוף לא רגיל. ואני לא מדבר על בניינים יפים, פארקים.
אני מדבר על נשים.
כמות הנשים היפות לכל מטר מעוקב בניו יורק היא מהצפופים בעולם. אין עוד מקום כזה. ובקיץ - במיוחד (והייתי בכמה וכמה מקומות).
זה פשוט מדהים.

אתמול טיילתי רבות, ונזכרתי שאני לא שכחתי כלום. מכיר ויודע, הולך מפה ולשם. כאילו לא עברו שנתיים מאז הפעם האחרונה שהייתי פה. בדיוק שנתיים.

פגשתי את מון, אחת החברות היותר טובות שלי, שגרה גאן כבר מספר שנים. לא ראיתי אותה מאז הפעם האחרונה כאן. זה מדהים.
יש חברויות שאני כבר יודע שישארו שם.
יש חברויות שאני יודע שכבר הלכו לתמיד.
אתמול היה ערב נוסטלגיה עצבני. תמונות מפעם, מהתיכון, "כשהיינו צעירים…". זה כל כך מוזר. לא הסתכלתי על תמונות כאלה שנים. ופתאום מון שולפת אותם מהארון. לראות את האקסית שלי, שדרכה הכרתי את מון, את החברים שעדין קיימים, את החברים שכבר איבדתי איתם קשר. לצחוק מי היה עם מי וכמה חבורת "בוורלי הילס 90210" היינו. זה כל כך מצחיק. אני בטוח שהיינו יכולים לעשות תסריט אופרת סבון מצויינת: הוא היה איתה ועבר אליה, ואז היא היתה עם מה-שמו אחרי שההוא זרק אותה תוך כדי שזה אוהב אותה. ולהיפך.

אתמול הלכנו ל- PS1… הצד העכשווי של ה-MOMA (בשונה מהמודרני)… כל שבת בקיץ יש שם מסיבה מטרפת. תוך כדי צפייה בדברי אמנות קונטמפוררים מקשיבים למוסיקת דיפ האוס, ובחוץ אנשים רוקדים כמו מטורפים ומתמנגלים על ימין ועל שמאל. בריכה קטנה באמצע בשביל לקרר את הגוף ואת הנפש ע"י טבילת הרגליים (אי אפשר יותר, חוץ מהילדים החמודים שבטוח גם הפכו את המים לצהובים).

חוץ מדבר אחד שום דבר לא הלהיב אותי באופן מיוחד. והדבר הזה היה וידאו אינסטוליישן של שלוש מסכים שמראים ומשמיעים דברים שונים אבל מתואמים באופן מוחלט. זה גם נראה מעניין כי ההקרנה היתה על שלושה מסכים מתוך 11 שהיו מסביב לצופה בצורת פלוס (+)… או T… משהו כזה.

מ ד ה י ם.

הרגע שמעתי שהיה פיגוע בתל אביב. על קו אוטובוס שהיה אחד הקבועים שלי. אני כבר לא יודע מה לחשוב.

רוצה שזה יגמר. אני מאוד מקווה שלא "יחזירו להם". זה רק יהיה יותר גרוע.

לא יכול יותר לכתוב.

רק רוצה שזה יגמר בקרוב.

במחוה לעתיד ובתקווה לטוב.

(מפאת כבוד לזכויות יוצרים אני חייב לציין שהתמונה לעיל אינה שלי).

כולם בוכים על כמה חסרה להם אהבה.
כמה שהם רוצים להיות משהו אחר.
כמה שהם רוצים להשתנות, וכמה שהם מקנאים בדשא של השכן,
או במראה שלו.

למה זה לא פשוט יותר?

למה אנחנו מסבכים לנו את החיים?

למה הציפיות שלנו מעצמנו הם הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאדם עצמו?

כנראה שמסע החיפוש שלנו הוא תמיד כדי למצוא את הצד השני. את מה שמשלים אותנו. אנחנו לא מרגישים שלמים בלי המישהו הזה, שיראה לנו כמה אנחנו שווים בעיניו. וכמובן שאנחנו נראה לו/לה כמה היא/הוא שווים בעינינו.

אז איפה זה נמצא? איפה הצד השני שלנו?
ומתי נדע שמה שיש לנו זה באמת זה?
אולי גם זה משהו בהרגשה הכללית.
אבל אני כבר לא מאמין באהבה אולטימטיבית. זו אהבה רגעית. של כמה חודשים, כמה שנים. כמה זמן.
ואז זה נגמר, וממשיכים הלאה, ושוב פעם מחפשים, ולא מוצאים. עד שמגיע רגע שבו נמצא האדם שמתאים לנו לרגע ההוא. ואז זה שוב פעם עובר.
זה כואב, הלב נסדק.
זה מתאחה. זה שוב פעם שלם.
זה נשבר. חלקים אובדים.
ואז משלימים אותם לאט לאט.

זה המעגל הסיפרלי של החיים האלה.
ובשביל זה אנחנו חיים.
אנחנו נהנים לבכות על כמה רע לנו. כמה חסר לנו. כמה היינו רוצים שזה יהיה אחרת.

וזה לא משתנה. אנחנו משתנים, אבל אף פעם לא מספיק.
זה חוזר על עצמו, שוב ושוב.
ואולי אנחנו נהנים מזה. אולי טוב לנו עם זה בסתר ליבנו.
לא ספציפית לבן אדם עצמו, אבל בתור אוכלוסיה כוללת של אנשים שכואב להם.

כל החיים שלנו זה סיפור אהבה לא מוצלח אחד גדול.

זה לא קל בכלל…