החיים ממשיכים וטוב לי עם זה.
כמו שהסטודנטית מבולגריה רשמה לי: "מה שצריך לקרות בחיים - קורה", זה ידוע ומובן וזה חלק רציני מהדרך חיים שלי.
מחר חוזרים בחזרה לחיים הנורמלים בלונדון האפרורית (אפילו שניו יורק מרגישה מאוד אירופאית בימים אלה) ואני מתחיל להתרגש.
היום סוף סוף עשיתי קצת קניות בעיר הזאת, דבר שלא עשיתי מאז… מאז… אין לי מושג. נראה לי שעברו כמה שנים. אז יש עם מה לחזור ללונדון. פריצי לקח אותי. הוא יודע לבחור, יש לו טעם טוב. לי קצת קשה עם הקניות אבל ברגע שיש את הדברים בארון אני יודע מה ללבוש…
אז זהו. עוד מעט יוצאים לחרוש את מה שהוא הערב האחרון שלי בתפוח הגדול. מחר אני ואיוון האיום עוזבים את העיר.
שתהיה לכם אחלה של שנה
מלאה בדברים טובים
מלווה בהגשמת חלומות
ושפע… של כיף, של פאנן ושל ידיעה שהכל קורה לטובה.
לחיים!
לא מפסיק לחשוב עליה.
לא יוצאת לי מהראש.
דיברנו בטלפון. שיחה ארוכה שזרמה יפה. בעיקר על יחסים, על חברים, על קשרים. על מה שהיה ביננו, במידה מסויימת גם על מה שיהיה.
זה קשה לי. אני לא רוצה להפתח כי אני לא רוצה להפחיד.
היא במערכת יחסים אחרת עכשיו. אחת שהתחילה לא מזמן.
אחת שהיא רואה אותה כשונה וטובה יותר מהאחרות שהיו לה.
ואז היא באה אלי. אלי? לא יודע. ראתה אותי וזה העלה לה דברים.
היא אמרה לי שהיא רצתה לבדוק אם זה אכן פיספוס והיא מרגישה שכן, והיא פוחדת שגם עכשיו זה פיספוס… שאולי זה לא נועד ללכת ביננו. למרות שזה מרגיש שזה זורם יפה. שתמיד היה לה משהו אלי… מאז שהכרנו.
ואני? אני מקווה שיום יבוא וזה יסתדר. היא באמת יכולה להיות האחת.
לא מסוגל להוציא אותה מהראש. לא מעניין אותי שום דבר אחר.
לא רוצה ולא יכול לחשוב על שום דבר אחר.
מועקה.
בילבול.
באסה.
במקום לחייך ולהנות ממה שהיה, אני מבואס.
היא אמרה לי שהיא היתה מאושרת. לי זה עשה טוב ורע באותה מידה. ואלי כל המחשבות האלה רק מעלות לי את ההרגשה הרעה. ושכמה הייתי רוצה שזה יהיה יותר טוב.
מועקה בסרעפת. דגדוגים בבטן. כאב ראש קטן שמהדהד…
אוף.
כולך מזיע.
זה כמעט בוקר, אור כחול נכנס מבעד לחלונות.
אתה זורק את השמיכה מעלייך, מתבוננן בתקרה, בחלון, בקיר. הכל נדמה כאילו לא שייך.
אתה מנסה להרדם שוב, שוכב על המיטה. לא מסוגל, הזיעה כבר קרה.
על מה חלמת? מנסה לשקם את המחשבות. היה שם רחוב עמוס ומוכר ירקות. היתה מכונית שנסעת בה. אתה נהגת?
נדמה לי שאמא היתה שם. היא אמרה משהו. מה היא אמרה?
עוצם עיניים, מנסה לחזור לאותה נקודה.אבל אף פעם אי אפשר.
זה כבר דמיון, לא חלום.
אני מתעורר. השמש זורחת לי על הפנים.
מסנוורת.
זה בוקר אחר.
מה היה היעוד של זה בכלל?
האם זה קומבינה של המוסד ושל ה- CIA?
האם זה רק תירוץ להתחלתה של מלחמת חורמה נגד "טרוריסטים"?
האם זו תחילתה של מלחמת העולם השלישית? ואולי אנחנו כבר ברביעית?
האם נדמה שהמלחמה עושה רק טוב ומעניין לאנשים?
כמובן חוץ מלאלה שיש להם קשר לכוחות שנלחמים בעירק או באפגניסטן… וכמה אנשים כאלה מישהו כאן מכיר?
האם ישראל עושה טוב שהיא מקבלת פקודות מארה"ב, או שהיה עדיף לנו להיות מדינה עצמאית לחלוטין?
האם נפטר מהמגפה הטרוריסטית אי פעם? או שפשוט יבוא מישהו אחר במקום לאחר מכן?
עבדות היא חופש
בערות היא כח
מלחמה היא שלום
כמה זמן כבר לא הייתי פה?
כבר כמעט חודש.
אבל גם אז זה לא היה ממש.
מאז שהגעתי לניו יורק התרחקתי מהכתיבה בישרא.
יותר מדי פעילויות, יותר מדי עבודה, יותר מדי חם.
אולי לא חם כמו בארץ, אבל בהחלט יותר לח, אפילו יותר מתל-אביב.
נשאר עוד שבוע וחצי.
אני כבר לא עובד.
נשאר עוד שבוע וחצי,
להנות מהעיר כמו תייר.
נשאר עוד שבוע וחצי,
עד החזרה ללונדון.
אני לא בטוח שאני מחכה לחזרה הזאת.
עוד לא התחלתי להתרגש.
שנה שנייה בלימודים ולא ממש איכפת לי.
הייתי יכול להשאר גם פה בלי כל הטררם.
זה ררק בלאגן בראש, וחוסר כסף בארנק.
לא עשיתי פה קניות בכלל, חוץ מספר פה, קומיקס שם, לא קניתי כלום, ובכל זאת, לחסוך בעיר הזאת זה בכלל לא קל.
סיגריות, יציאות, סאבווי, מוניות, מה שלא יהיה, זה יורד מהר.
לפני יומיים היה לי איחוד עם הבחורה הכי… הכי.
חברה של חברה שלי שגרה כאן, הגיעה לסוף שבוע ארוך ממקום מגוריה בטורונטו.
נפגשנו שוב, אחרי ארבע שנים (??). זה היה קשה. זה היה טוב.
תמיד היה ביננו משהו, אף פעם זה לא יכול היה להתממש כמו שצריך. ועכשיו עוד פעם, כדבריה: "הלוואי והיינו חיים באותה יבשת". ואנחנו אפילו לא מדברים על אותה מדינה.
אז יצאנו בערך שבועיים, זה לא הסתדר מכל מיני סיבות. "אתה הפיספוס הכי גדול שלי" היא אמרה. לא ידעתי מה לומר. אני… שהייתי בסרטים חודשים ארוכים בגללה, לא ידעתי שהיא חושבת עלי כמו שאני חושב עליה.
ועדין זה לא מסתדר.
אולי זה נועד להיות ככה. שזה תמיד יתפספס. אני מקווה שלא.
אבל אנחנו אף פעם לא באותו מקום. תמיד זה נראה כאילו היא תשיג אותי במשהו. (אני מוריד מערכי, כרגיל. נותן לעצמי עזרה לא נכונה)…
אז אני הייתי בצבא, היא כבר היתה באוניברסיטה. היום אני בתואר ראשון, היא כבר סיימה שני, ומתחילה דוקטורט. נכון שזה רק לימודים, ויש דברים אחרים, שאני עשיתי ושהיא לא. לא יודע.
היא יוצאת עם אחד הפרופסורים שלה, בן 35. אבל בכל זאת, היה לנו לילה סבבה כאן.
מאז אני מבולבל. לא יכול לחשוב על שום דבר אחר, ורק הוזה וחולם על מה היה יכול להיות.
אולי היא מגיעה ללונדון בעוד חודש. אולי לא.
אולי נתראה עוד פעם בעוד ארבע שנים, ונראה אז איפה כל אחד יהיה. ואולי לא.
למה הכל חייב להיות כל כך מסובך בחיים האלה?
למה שום דבר לא יכול להיות פשוט?
אין הרבה בחורות שעושות לי את מה שאני מרגיש כלפיה. גם על האופי, גם על היופי. הכל פשוט במקום. הכל יכול להיות מושלם. ופשוט. אבל זה לא.
הייתי עובר מחר לטורונטו, אם הייתי יכול.
אבל זה לא הגיוני
אולי זה משהו אוטופי כזה, שקיים רק אצלנו בראש.