קו אדום

/ אסף אמדורסקי


תמיד ימצאו אותנו זרוקים על המדרכה
ימים שנשרו מאתנו יוצגו לראווה בעתונים
כותרות מהדהדות והלב נשבר

משהו בפנים כבר מת לפני שנים
והרעש בראש לא מפסיקים לנשום
הרבה רגשות אשם, הרבה ייסורי מצפון
ובור של ריקנות

רגל אחת סוחטת את הגז
עיניים שקועות עמוק בתוך חלום כהה
לא יכולה להפסיק
בעתונים כותרות מהדהדות והלב נשבר
והכל נשאר חיוור כמו תמיד

יש לי חופש יש לי מטרה
לא צריך לנסוע חזרה
יש עוד טעם אפשר למצוא פינה
תן לי סוף או שתמצא לי התחלה

ענבל פרלמוטר: "יש דברים שהם קיימים בפנים ואנחנו כאילו לא מודעים אליהם. כולנו ציניים כל הזמן כל כך הרבה וקהי חושים ופותחים עיתון ואומרים "נו, עוד אסון". אבל זה לא ככה. חבל ש…שהגענו לכזה, כזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה. אני יודעת שאני התעוררתי, אני התעוררתי באיזשהי צורה".

רחוק רחוק מעבר להר בכפר קאקארוזו ליד הנהר,
בבית לבן עם עצים ופרחים חיו מזמן מזמן שני אחים.
שני אחים, וכדי שנבדיל ונזכור- אוזו קוראים לאח הבכור
ושם השני לאוזו חרוז הוא, כי לאח הצעיר קראו ההורים מוזו.

אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו.

ואחרי שתיארנו את שני האחים (אפילו אותו תיאור קצת חפוז הוא) סוף סוף בסיפור אנו פותחים.
שניהם אהבו מאוד איש את אחיו, מעולם לא ידעו מהם רוגז וריב.
והייתה שם קירבה גדולה במיוחד, כאילו השניים היו איש אחד.
לדוגמא: האחד מרגיש רע, השני מתעלף.

ואפילו אומרים ששניהם תוך שנה היו נוחרים באותה מנגינה.
חאררר..פוך..חאר… חארר…פוך…חאר…
מוזו, אולי לא תמשוך את הכר?
חאררר..פוך..חאר… חארר…פוך…חאר…
ואז היה מתעורר כל הכפר..

בקיצור, לאן שתפנו יגידו כולם, ידידים ושכנים,
שאוזו ומוזו מכפר קאקארוזו היו ממש זוג יונים.

ואז יום אחד, יום גשום, קר ולח, הם ישבו אח מול אח, מול האח.
האש פיזזה לה באח הבוער ולפתע ויכוח סוער התעורר.
ויכוח קשה, רציני, מתלהב- איך רגליים ראוי וצריך לשלב.
כשאיש או אישה למולם מתיישבים על כסא או כורסא ואפשר על ספסל
ורגל על רגל הם אז משלבים - איזו רגל מעל ואיזו מתחת?!?

אוזו צעק והודיע בקול: "ימין היא למטה, למעלה השמאל!"
ומוזו רתח: "אתה לא מבין? רגל שמאל היא למטה, למעלה ימין!"
"טיפש!" צעק אוזו, וחמתו מתלקחת, רגל שמאל היא למעלה-וימין היא מתחת".
"ואתה" ענה מוזו, "אידיוט כמו בלטה. רגל שמאל שתדע, תמיד היא למטה.

"אתה מטומטם"
"ואתה סתם עקשן"
"אתה לא חכם"
"ואתה כן טיפש".
"תסתום את הפה אחרת תחטוף"
"אל תאיים גם לי יש אגרוף"
"כן?", "בהחלט!"
"תנסה רק לתת..-"הנה!"

רחוק רחוק מעבר לנהר מן הריב כבר שבוע עבר וחלף, ובבית האחים מחזה קצת מוזר.
כלומר, אוזו ומוזו עומדים ובונים באמצע הבית חומת אבנים.
חומה של ממש, קירות של בטון, חוצה אמבטיה, מטבח וסלון, וגם מתמשכת לתוך החצר-והשניים בונים בלי מילה לדבר.

שותקים, זועמים, עוד מלט שמים, עוד שורת לבנים, עוד ועוד אבנים.
ואחרי, בערך, שנה ומחצה חומה גבוהה בין שניהם חצצה.
כל אחד נסגר בחומה מסביב, מעתה לא יראו הם גם איש את אחיו.

חלפו השנים, חלפו ועברו, אוזו ומוזו שניהם התבגרו.
אוזו הביא לו אישה מן העיר ובן, יאסו, נולד לזוג הצעיר.

אך כל עת שאשתו הייתה לתומה לשאול מדוע הוקמה החומה, אוזו שלא זכר עוד עכשיו בעצם למה עם מוזו הוא רב.
היה אז מסביר בקול רציני, כי האיש הגר בצד השני הוא רשע מרשע, אכזר וצמא דם,
בקיצור-חיה בצורת בן אדם, ואותה חומה נועדה להגן על משפחתם מפני השכן.
"ואבוי לך", סיים את דבריו לאמור, אם לצד השני תנסי לעבור!"
והיא לא נסתה, כי איזו אישה תרצה ליפול בידיו של רשע?

ומוזו?
גם מוזו הביא אישה מרחוק, ומיד נולד גמבו, זה שם התינוק.
ומובן שאשתו אישה חכמה, שאלה שאלות בעניין החומה.
"החומה נבנתה.." פתח מוזו כך, "מפני ש..מפני…" אך גם הוא כבר שכח.
אבל להסביר צריך, ולכן התחיל לתאר כמה רע השכן.
"האיש שגר מאחורי החומה, הוא חיה דו-רגלית, נוראה, איומה, רוצח, פושע, שודד וגנב. ואבוי לו למי שיפול לידיו."
"אם כך"ף אמרה האישה בחשש, "אני לכיוון החומה לא אגש".

אוזו ומוזו מזמן בקברים, אבל בני-בני-בני-בני בני- בניהם מספרים.
סבא לאב, אב לאם, אם לבת, ובת לבן, כמה נורא ומפחיד השכן שנגדו הוקמה החומה החוצצת-אויב שהפך מאדם למפלצת.

רחוק רחוק מעבר להר בכפר קאקארוזו שליד הנהר, טייל יום אחד ילד קט ושבב, אוזו שמו,
על שם הסב של הסב של הסב, של הסב, של הסב שכולנו זוכרים את כל מעשיו.

ואוזו הקט טייל לאיטו ליד החומה שחצתה את ביתו וחשב לעצמו:
"באמת מעניין איך נראת המפלצת בצד השכן. מה גובהה למשל: וגודל שיניה?
והאם נדלקת אש בעיניה? ומתי היא שיניים בטרף נועצת? איך הייתי רוצה להביט במפלצת!
אולי, רק אציץ בה מעל החומה? אבל היא טורפת, כך אמא איימה.
אז רק אטפס ודקה אסתכל- ואם בדקה היא עלי תתנפל? אז אולי לא דקה רק עשר שניות? לפני שאמא תשוב מקניות.

כדאי? לא כדאי! לא כדאי?
כדאי!שהרי אם לא עכשיו אימתי?
ואוזו הקט הסתכל מסביב, אמו לא הייתה שם וגם לא אביו.
אל הצד השני אז הציץ בגנבה- שום מפלצת הוא לא ראה בסביבה.

"ואולי" הוא חשב, מאמץ את עיניו: "המפלצת פשוט עושה לי מארב? מתחבאת ומצפה שלא אשים לב- ואז בזחילה אלי תתקרב?
צריך להשגיח סביב בקפידה, אבל מה זה…? מה רץ שם?

הרי זו…ילדה!

כן, ילדה בגילו בחצר מתרוצצת, כאילו לא הייתה שם מפלצת.
"זהירות", קורא אוזו.חיוור הוא כולו, "תברחי", הוא צועק לילדה ממולו.
הילדה נעצרה-"למה לברוח?" ואוזו נפחד ממשיך עוד לצרוח: "תברחי לפני שיהיה מאוחר!" יש פה מפלצת, כך אבא אמר.
מפלצת גדולה עם שיניים חדות, שבולעת בלי בעיות ילדות!"
"מפלצת גדולה?", תמהה הילדה?
"כן, עם ארס נחש וזנב מכוער, שזוללת ללא היסוסים כל דבר.
טפסי מעל החומה - תני לי יד, נברח לצד השני ומייד."
"לשם?", אמרה הילדה, "לא אני!" אני לא עוברת לצד השני, הצד השני הוא נורא מסוכן, אני לא מוכנה ללכת מכאן.
"השתגעת?" נחרד אוזו , או שאת מתלוצצת, ואם היא תגיע לכאן המפלצת?"

רחוק רחוק מעבר להר בכפר קאקארוזו ליד הנהר,
לבית קטן לבן ובהיר נכנס לא מזמן לגור זוג צעיר.
מי הזוג? רוצים עוד פרטים?
בבקשה.
מוזה קוראים לאישה,
ולכן לא קשה לנחש כמובן,
ש…ש…ש…כן,
אוזו הוא שם החתן.



- - - -
(את זה כבר שנים שאני מחפש
סוף סוף מצאתי ואני מתרגש
איזה סיפור טוב ומיוחד
להסביר על מצב לאומי מחד
ומצד שני - מצב מדיני
שהוא כמעט ובטוח - בלתי אפשרי)

"מה קורה, אחי?"
"הכל טוב, אח שלי?"

אלה משפטים כבר לא חדשים בשפה העברית המדוברת, וכמובן שלא רק בין אחים ביולוגיים.
עולה לי תמונת העובד רס"ר אצלי בגדוד, שטען שהוא אחי כשביקש ממני מעיל אמריקאי, ואמר לי "אח שלי, תעשה טובה".

וכעת, בכל פעם שיש תגרה מילולית בין אוהדי המתנחלים ("בפינה הימנית, במשקל כבד, לבוש בכתום…") לבין סוגדי הפלסטינאים ("ובפינה השמאלית, במשקל נוצה, בצבעי כחול ולבן…") בא האוהד האלמוני בכתום ואומר "הם אחים שלך, איך אתה יכול לעשות להם את זה?".

ובכן, כבר כתבתי על זה לא פעם, בין אם אצלי בבלוג או בתגובות לאחרים, במידה מסויימת הם אכן אחים שלי. אבל זאת זכותי לא להסכים איתם, זאת זכותי להתנגד לדיעותיהם וזאת זכותי לאהוד קבוצה אחרת, שאמנם הם לא אחים שלי, אבל הם בני דודים, ואני חושב שהגיע הזמן שנפסיק לגור תחת אותה קורת גג.

הם אחים שלי. זה מה שאומרים לי ואני מבין שאין לי ברירה אלא ללכת עם מה שהם אומרים. אני מבין שאין לי ברירה אלא להסכים עם דעותיהם הפוליטיות, הלאומיות, הדתיות והמגדריות. הם אחים שלי, וכנראה שהם יודעים. אולי אני צריך להקשיב יותר בארוחות המשפחתיות.

ואם להשאר בתוך המשפחה אז אני לא כל כך בטוח שהם רואים אותי בתור אח שלהם.
לדוגמא, אני בחיים לא אחשוב על לשבור את האנטנה של אח שלי.

אני יודע שלא כל הכתומים שוברים אנטנות של כחולים, וזה בדיוק כמו שלא כל הפלסטינאים רוצים רק את רעת ישראל, שזה כמו להגיד שכל היהודים הם טובים ונדיבים, כמו שכל האמריקאים חושבים רק על כסף ועל השתלטות עויינת.


אז מה לי ולאחי?

זכויותיו במקומם מונחות, בין אם זה להתאגד, לעשות הפגנות, לא להסכים עם החלטות הממשלה או להראות בצורה זאת או אחרת שאלה הם דיעותיו.

אין אמת אחת, וזה שאני בוחר ללכת בדרך שונה משל אחי, לא אומרת ששונא אחי אנוכי.
לא הפקרתיו ולא גרמתי לדמו לצעוק לאלוהים מן האדמה.

סדרה של טעויות גרמה לבנינו ולבנותינו לצעוק את הצעקה, אבל תמיד אמרו: אלוהים נותן ואלוהים לוקח.

ויש לי את ההרגשה שהפעם, אחרי הכל, הוא מבקש מאיתנו לתת.

אפילו אם זה לבן דוד.

במרחק קצר

ממצב של לחימה

אני יושב במקום של שלווה

מקשיב לרחש


שוכח



נזכר