והספר הזה נותן לי הרגשה כאילו הוא כתוב במיוחד בשבילי.
כאילו כל מה שכתוב בו מכוון אלי ומנסה להגיד לי משהו.
אני עדיין לא יודע מה זה מנסה להגיד ולאן זה יקח אותי בסוף, אבל אני מרגיש שמשהו קורה לי תוך כדי הקריאה של הספר הזה. כאילו אני משתנה או מבין דברים שהייתי צריך להבין בעצמי. זה מזכיר לי דברים שקרו לי ושכחתי מהם. זה מעלה בי זכרונות, זה מעלה בי נשכחות, זה מראה לי דברים שתמיד חשבתי שצריכים לקרות לי והם קורים לגיבורים בספר הזה. ואני לא מתכוון לדברים פיזיים. אלא לדברים מנטליים לחלוטין. זה לא משנה אם הסיפור בספר שונה לחלוטין מהסיפור-חיים שלי, אבל החוויות שהגיבורים בסיפור חווים, מזכירים לי משהו שאני לא יכול להגדיר בוודאות, אבל אני מרגיש מחובר אליו.
אני מרגיש שהספר הזה מדבר על שינויים מנטליים פתאומיים, פתיחת האני למקום אחר, ושינוי העצמי. זה מרגיש לי מוזר. אבל זה מרגיש קשור. כאילו הייתי צריך לקרוא את הספר הזה בזמן הזה.
אני לא יודע למה בדיוק אני כותב את זה עכשיו, אבל מרגיש לי צורך להוציא את זה.
מה שכתבתי בפוסט הקודם לא אומר שניו ברונזוויק היה רע.
כשעברנו לכאן, חשבתי לעצמי שמעולם לא גרתי בעיירה קטנה. תמיד חייתי בתל אביב, לונדון או לפעמים בניו יורק. אך מעולם לא בעיירה קטנה (אלא אם מחשיבים את ערד, אבל זה היה רק עד גיל 6). וזה באמת היה נחמד. היה שקט, היתה שלווה.
חוץ ממסיבות אחווה בסגנון "בית החיות"…
לא הכל בניו ברונזוויק רע. אולי זה נשמע ככה, אבל היום, שזה היום האחרון, אני כבר מרגיש געגועים. יש לנו חברים פה, אנשים שהם הסחבקים שלנו לאיזור זה. כמו שדינה כתבה, זה לא אותו דבר כמו אף אחד מהחברים בארץ או מהארץ, אבל הם עדיין חברים, וחלקם חברים טובים. ואחרי הכל, גם הבית שלנו היה הבית בעשרת החודשים האחרונים. ואהבתי את הבית הזה. הוא היה שלי (שלנו). לא של אף אחד אחר. דינה ואני "הקמנו" אותו ביחד ותמיד אני אזכור אותו בתור הבית העצמאי הראשון שלי. וזה משהו חשוב.
עכשיו זה הופך להיות פוסט-אבלים לבית.
אני מניח שבמידה מסויימת זה אכן כך…
השבוע האחרון בעיר ניו ברונזוויק שבניו ג'רזי כבר עומד להגמר.
ביום שישי טיסה ישירה ללוס אנג'לס (יש אומרים 'קריית מלאכי') שאחריה מפגש עם אחי ובן-דודי ובני משפחותיהם. ואחרי זה? טיול עם דינה ברחבי קליפורניה באוטו אמריקאי שכור. המטרה: סאן פרנסיסקו, וכנראה שעוד מקומות.
לאחר מכן דינה תחזור לארץ ואני אמשיך למצוא את מזלי בעיר הכוכבים האמריקאית עד שאגיע לארץ.
אז מה אומרים על שבוע אחרון לקיץ בעיר ללא מוצא זו? העיר ששוקקת חיים רק בזמן שהסטודנטים חיים בה, ומאבדת כל גוון אנושי ברגע שחופשות הסמסטר מתחילות. עיר ששלושה דברים עשו אותה למוכרת: אוניברסיטת רטגרס, בית חולים גדול, והמפקדה של ג'ונסון וג'ונסון (כן של השמן תינוקות).
ויש עוד דבר, עובר פה נהר שאומרים שהוא אחד הנהרות המלוכלים ביותר בארה"ב. הירקון קטן עליו, ומריח כמו זר של שושנים לידו. אבל הנוף די מרהיב, הירוק של הצמחים מתמזג טוב עם הירוק של הנהר.
אז בקשר לנהר, אני יכול להגיד שאני כמעט מרגיש כמו בבית. גם פה יש דייגים אנונימיים על אופניים שלא ידוע אם הם יאכלו את הדג משולש העיניים, או שלא.
רציתי להוסיף תמונה של הנהר. לא מזמן, באיזה ערב אביבי, הלכתי לטייל שם, וצילמתי כמה תמונות. אבל נראה לי שמחקתי אותם בטעות, עוד לפני שהעברתי את כולם למצלמה…
לא נראה לי אבל אולי מחר אני אספיק לצלם תמונה אחרונה…
זה זמן מה שאני חושב על לחזור ולכתוב לעצמי. לעצמי ולאחרים, כמובן.
עברה כמעט שנה מהפוסט האחרון שלי בישראבלוג ויותר משנה וחצי מאז שהחלטתי שאני יוצא להפסקה. ועכשיו הגיע הזמן לחזור.
אז אני חוזר במקום חדש. במקום משלי.
לא תלוי באף אחד אחר, בפרסומות שאני לא רוצה ובלי תשלומים שאני צריך לשלם כדי לקבל תוספות וכל מיני דברים אחרים. יש לי מקום, עברתי לדירה חדשה, וזאת אפילו לא דירה, אלא בית.
יש לי פה גם חדרים, שאותם אני משכיר ונותן לאחרים.
אז ברוכים הבאים לקו אדום. פה זה הגבול. פה זה קו ההפרדה בין כל הדברים שאני עובר דרכם.