ארכיון לנובמבר, 2007

מדמוקרטיה לפוליגרכיה, ובחזרה

הרבה מחשבות חלפו לי בראש מאז שהתחלתי לכתוב את אותו פוסט כשמלאו 12 שנים לועזיות להרצחו של יצחק רבין.

בנתיים גם גיליתי שנורא קל קל לא לשים לב לדברים מסויימים שקורים בארץ כשחיים בחו"ל, כמו שברית המילה של הבן של רוצחו של רבין, ינון בן יגאל עמיר, נעשית באותו יום. כמה נורא. מזל שלא קראו לבן "יצחק" על שום שהם צוחקים לבני ישראל בפרצוף.

בנתיים, גם החל ויכוח על הדמוקרטיה בישראל, אולי בפעם הראשונה מאז 1995, גם בבלוג שלי, גם בעיתון הארץ, ובטוח שברשת ובתור לסופרמרקט גם, וטוב שכך.

בהקשר לפוסט הקודם: לא הפסקתי להאמין בדמוקרטיה פרופר. הפסקתי להאמין בדמוקרטיה שמנסים למכור לנו, זאת שכאילו קיימת במדינות שוחרות שלום כדוגמת ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה וכמובן ישראל. תתעוררו: זאת לא דמוקרטיה. אולי פוליגרכיה, שזה הצד השני של אוליגרכיה, שבה קבוצות שולטות (ולא רק קבוצות מהמעמד הגבוה).

בסך הכל אני, בתור איש אחד, לא ידוע, שבקושי קיים, ובטח שלא ממוסחר בטלויזיה וממוחזר בכנסת, לא יכול לשנות כלום. רק אני ואת ואתה ועוד רבבות של אנשים יכולים לעשות שינוי משמעותי כלשהו.

אני מאוד מאמין בדמוקרטיה, ומקווה שדמוקרטיה אמיתית (עליה אפשר לקרוא כאן) תגיע ביום מן הימים.

השינוי שנובע היום הוא רק בזכות קבוצות.

אני חי במקום שחושב על אקולוגיה וזה חלק בלתי נפרד מהחיים האורבניים כאן. חובה היום למחזר ברוב החלקים של לונדון. זה חוק עירוני, ואם אני לא מקיים אותו אני צפוי לקנס ואולי למאסר. זה לא היה קורה לולא קבוצה קטנה של אנשים קנדים החליטה יום אחד בשנת 1971 לצאת על סירה ולחסום מיכלית. לאחר מכן הם הקימו ארגון קטן ולא ידוע וקראו לו בשם "Green Peace" וניסו לצרף אליהם עוד אנשים. ולאט לאט זה עבד…
אותה קבוצה היתה חלק מקבוצות אחרות של היפים שבשנות השישים והשבעים התחילו לגדל אוכל אורגני, לחשוב על העתיד של הילדים, לחשוב על שלום ועל אהבה.

היום זה כל כך חשוב לנו (לפחות במדינות עולם ראשון כמו באירופה וצפון אמריקה, ולא במדינת עולם שניים וחצי כמו ישראל) למחזר ולשמור על כדור הארץ, וזה בזכות אותה קבוצת של אנשים. אנשים שהחליטו לקחת את העתיד של כדור הארץ לידיים שלהם ולנסות לשנות משהו. בישראל יש גם כמה קבוצות שמנסות לעשות זאת, אך רק כשאשר יהיה להם פלח אוכלוסיה גבוה מאוד שתומך בהם, ביחד, כמובן, עם תמיכה פוליטית וצבאית נרחבת, יהיה איזה שינוי.

ובכל זאת, כמה אנשים עושים זאת? כמה אנשים הולכים לחסום את השפכים שנשפכים לנחל הקישון? כמה אנשים באמת יכולים (או רוצים) להשפיע?

לאט לאט יצטרפו עוד אנשים, וכנראה שלא בתוך ימים וחודשים, אבל בתוך שנים ועשרות של שנים יהיה איזה שינוי.
בישראל זה אולי יקרה רק כשימותו עוד אנשים או לחילופין חיילים (כן, בעיר הבה"דים שמתוכננת במקום הכי מסרטן במדינת ישראל, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר, שיקרא: "איך הפסקתי להאמין בצה"ל").

בכל מקרה, קבוצות יכולות לשנות, אבל זה לוקח זמן, וצורך השפעה.

בבחירה ישירה גם אנשים יכולים לשנות.

רק מי יתן לי את האפשרות להגיע לזה?

איך הפסקתי להאמין בדמוקרטיה

פעם הייתי מילדי העצרות.

הייתי הולך לכל ההפגנות והעצרות של השמאל בכיכר מלכי ישראל, מניף את הדגלים, מדביק את המדבקות, צורח את הסיסמאות ושר את השירים, לבוש בחולצה של מרץ, בחולצה של שלום עכשיו או בחולצה הכחולה של הנוער העובד.

פעם האמנתי בהפגנות.

האמנתי שזאת היתה הדרך להראות את מה שאני חושב, שזה "מנוף" דמוקרטי לשינוי ושכמות האנשים באמת תשפיע על הדברים. שצריך להגיע, לצרוח בקול רם, ואולי אי שם, בגבעת רם, יקשיבו.

"ואיפה אתה היית כשרבין נרצח?"

בהתחלה הייתי בכיכר מלכי ישראל. הפגנתי, שרתי את השירים. אחר כך זה שעמם אותי, אז הלכתי לראות סרט בקולנוע לב. גם הסרט שעמם אותי, אז חזרתי להפגין. ואז התחיל הבלאגן, בהתחלה חשבנו שפיגוע, אחר כך הבנו שהיה רצח, ועוד יותר אחר כך הבנו גם מי עשה את זה.

פעם הייתי מילדי הנרות.

בשבועיים שלאחר מכן הלכנו יום יום אחרי בית ספר לכיכר רבין. מדליקים נרות, יושבים ביחד במעגלים קטנים ובוכים על העתיד שלנו. אני לא זוכר את המורים שלנו מדברים על האירוע. אני רק זוכר שהייתי ביחד עם חברים, ואנחנו תמכנו אחד בשני, תוך כדי משחקים עם נרות בכיכר.

ההבנה הראשונה שלי (ההבנה של ישראל)

ברביעי בנובמבר הבנתי שאני לא יכול להשפיע. פעמיים.
באמצע ההפגנה קמתי והלכתי, כי חשבתי שלא ירגישו שאני לא שם, שהם ימשיכו בלעדי, שזה לא משנה אם אני אהיה שם או לא. אולי במובן הפיזי זה משנה - אם כולם ילכו לראות סרט אז לא תהיה הפגנה - אבל הבנתי שזה לא משנה במובן הרעיוני - הקול שלנו לא משפיע, לא משנה כמה חזק נצרח.

באותו הערב, זה בא לידי ביטוי במובן הכי מילולי. באותו ערב הבנתי שתמיד יהיה מישהו שיחליט לקחת את כושר ההחלטה שלי, של כולנו, לידיים שלו.

ילדי הנרות

אני לא חושב שילדי הנרות בכו על רבין. אני לא חושב שהדלקנו נרות לזכרו. היו שכן, ואלה ישבו מול הדירה של גברת לאה רבין.
לדעתי אנחנו, ילדי הנרות של 1995, שישבנו בכיכר מלכי ישראל יום וליל, בכינו על אובדן הדמוקרטיה של מדינת ישראל. אנחנו, שבאנו להפגנות במשך כמה שנים, שלמרות הפיגועים בתל אביב המשכנו להאמין בשלום, הבנו שהמשחק נגמר. שזה לא משנה מה נגיד. ההחלטה לא תעשה על ידינו.

ב-4 בנובמבר 1995 נוצרה הבועה התל אביבית.

ההבנה השניה שלי (ההבנה של העולם)

אחר כך הבנתי שזה קורה בכל העולם.

ביום שבת, ה-15 בפברואר 2003, היה אחד מימי ההפגנות הגדולים ביותר שידע כדור הארץ. באותו יום התרחשו מאות הפגנות בכל רחבי העולם המערבי והתקבצו מיליוני אנשים יחד כדי להשמיע את קולם כנגד המלחמה בעירק. רק בלונדון היו בערך מיליון אנשים שהלכו בתנועה זורמת לכיוון הייד פארק.

גם בהפגנה הזאת הייתי, ושוב, ראיתי איך הדמוקרטיה נעלמת. הייתי צריך לשמוע את קולם של מיליוני אנשים נבלעים ונעלמים כלא היו, כששני אנשים החליטו בשביל כל העולם.

בחזרה לכיכר רבין

היום כבר לא זוכרים את יצחק רבין.
לא בוכים על השלום שהלך. על אובדן הדמוקרטיה.
לא זוכרים ומזכירים את המורשת של ראש הממשלה שנרצח.

האנשים שבאו אתמול לכיכר באו למחות כנגד הרוצח של ראש הממשלה, כנגד המורשת של הרצח.

גם אם זה בא כנגד הטעות שנכנסה לזכרון הקולקטיבי שלנו, זה עדיין נותן כבוד לאיש שראוי שנשכח.

בחזרה לדמוקרטיה

המשך יבוא…

[פוסט זה החל כתגובה לפוסט "12 שנים עצובות לרצח רבין, בכיכר רבין (4.11.95 - 4.11.07)" בבלוג של נורית מנור, רק הפך להיות משהו אחר לחלוטין].