כהפגנת תמיכה בנזירים בבורמה, צריך להפסיק את הטבח!
ארכיון
את הספר סיימתי מזמן, וכבר קראתי עוד כמה ספרים מאז (ראוי לציין את "חיי פיי").
בינתיים חזרתי ללונדון, עיר הולדתי, העיר שלמדתי לאהוב ולשנוא, אבל תמיד הרגשתי בה כמו בבית, גם כשבאתי לטייל בגילאים שונים של הנעורים, עוד לפני שעברתי לגור כאן.
במהלך הטיולים והמגורים שלי בעולם למדתי שבאמת "Home is where your heart is", והכוונה לא היתה לאיפה שהאהבה שלי נמצאת, אלא שהבית נמצא איתי, ואני לוקח אותו איתי לכל מקום שרק אלך (במקרה שלי, האהבה שלי באמת נמצאת במקום אחר כרגע וזה בכלל לא קל). לעומת זאת, לונדון תמיד הרגישה לי כמקום שאני שייך אליו לא משנה מה. אני מניח שגם לתל אביב יש חלק נכבד במקום שיקרא בשבילי "הבית", אבל אולי ללונדון ולתל אביב תמיד תהיה מריבה אינסופית על המקום הנכבד יותר בלב שלי.
בכל מקרה, לוחצים עלי. לוחצים עלי לעדכן כאן ולעדכן יותר. אז אני לוקח זאת על עצמי, ומעכשיו אני יעשה זאת באופן שוטף. לפחות אני מקווה.
יכול להיות שזאת לונדון. היא נותנת לי אינספירציה לצלם, ואפילו התחלתי לעדכן את עמוד הפליקר שלי באופן שוטף, משהו שלא קרה כבר הרבה זמן. אולי היא גם תתן לי אינספירציה לכתוב באופן קבוע. זה נראה לי ילך טוב, גם לצלם וגם לכתוב.
אז צפו לבאות…
והספר הזה נותן לי הרגשה כאילו הוא כתוב במיוחד בשבילי.
כאילו כל מה שכתוב בו מכוון אלי ומנסה להגיד לי משהו.
אני עדיין לא יודע מה זה מנסה להגיד ולאן זה יקח אותי בסוף, אבל אני מרגיש שמשהו קורה לי תוך כדי הקריאה של הספר הזה. כאילו אני משתנה או מבין דברים שהייתי צריך להבין בעצמי. זה מזכיר לי דברים שקרו לי ושכחתי מהם. זה מעלה בי זכרונות, זה מעלה בי נשכחות, זה מראה לי דברים שתמיד חשבתי שצריכים לקרות לי והם קורים לגיבורים בספר הזה. ואני לא מתכוון לדברים פיזיים. אלא לדברים מנטליים לחלוטין. זה לא משנה אם הסיפור בספר שונה לחלוטין מהסיפור-חיים שלי, אבל החוויות שהגיבורים בסיפור חווים, מזכירים לי משהו שאני לא יכול להגדיר בוודאות, אבל אני מרגיש מחובר אליו.
אני מרגיש שהספר הזה מדבר על שינויים מנטליים פתאומיים, פתיחת האני למקום אחר, ושינוי העצמי. זה מרגיש לי מוזר. אבל זה מרגיש קשור. כאילו הייתי צריך לקרוא את הספר הזה בזמן הזה.
אני לא יודע למה בדיוק אני כותב את זה עכשיו, אבל מרגיש לי צורך להוציא את זה.
מה שכתבתי בפוסט הקודם לא אומר שניו ברונזוויק היה רע.
כשעברנו לכאן, חשבתי לעצמי שמעולם לא גרתי בעיירה קטנה. תמיד חייתי בתל אביב, לונדון או לפעמים בניו יורק. אך מעולם לא בעיירה קטנה (אלא אם מחשיבים את ערד, אבל זה היה רק עד גיל 6). וזה באמת היה נחמד. היה שקט, היתה שלווה.
חוץ ממסיבות אחווה בסגנון "בית החיות"…
לא הכל בניו ברונזוויק רע. אולי זה נשמע ככה, אבל היום, שזה היום האחרון, אני כבר מרגיש געגועים. יש לנו חברים פה, אנשים שהם הסחבקים שלנו לאיזור זה. כמו שדינה כתבה, זה לא אותו דבר כמו אף אחד מהחברים בארץ או מהארץ, אבל הם עדיין חברים, וחלקם חברים טובים. ואחרי הכל, גם הבית שלנו היה הבית בעשרת החודשים האחרונים. ואהבתי את הבית הזה. הוא היה שלי (שלנו). לא של אף אחד אחר. דינה ואני "הקמנו" אותו ביחד ותמיד אני אזכור אותו בתור הבית העצמאי הראשון שלי. וזה משהו חשוב.
עכשיו זה הופך להיות פוסט-אבלים לבית.
אני מניח שבמידה מסויימת זה אכן כך…
השבוע האחרון בעיר ניו ברונזוויק שבניו ג'רזי כבר עומד להגמר.
ביום שישי טיסה ישירה ללוס אנג'לס (יש אומרים 'קריית מלאכי') שאחריה מפגש עם אחי ובן-דודי ובני משפחותיהם. ואחרי זה? טיול עם דינה ברחבי קליפורניה באוטו אמריקאי שכור. המטרה: סאן פרנסיסקו, וכנראה שעוד מקומות.
לאחר מכן דינה תחזור לארץ ואני אמשיך למצוא את מזלי בעיר הכוכבים האמריקאית עד שאגיע לארץ.
אז מה אומרים על שבוע אחרון לקיץ בעיר ללא מוצא זו? העיר ששוקקת חיים רק בזמן שהסטודנטים חיים בה, ומאבדת כל גוון אנושי ברגע שחופשות הסמסטר מתחילות. עיר ששלושה דברים עשו אותה למוכרת: אוניברסיטת רטגרס, בית חולים גדול, והמפקדה של ג'ונסון וג'ונסון (כן של השמן תינוקות).
ויש עוד דבר, עובר פה נהר שאומרים שהוא אחד הנהרות המלוכלים ביותר בארה"ב. הירקון קטן עליו, ומריח כמו זר של שושנים לידו. אבל הנוף די מרהיב, הירוק של הצמחים מתמזג טוב עם הירוק של הנהר.
אז בקשר לנהר, אני יכול להגיד שאני כמעט מרגיש כמו בבית. גם פה יש דייגים אנונימיים על אופניים שלא ידוע אם הם יאכלו את הדג משולש העיניים, או שלא.
רציתי להוסיף תמונה של הנהר. לא מזמן, באיזה ערב אביבי, הלכתי לטייל שם, וצילמתי כמה תמונות. אבל נראה לי שמחקתי אותם בטעות, עוד לפני שהעברתי את כולם למצלמה…
לא נראה לי אבל אולי מחר אני אספיק לצלם תמונה אחרונה…
זה זמן מה שאני חושב על לחזור ולכתוב לעצמי. לעצמי ולאחרים, כמובן.
עברה כמעט שנה מהפוסט האחרון שלי בישראבלוג ויותר משנה וחצי מאז שהחלטתי שאני יוצא להפסקה. ועכשיו הגיע הזמן לחזור.
אז אני חוזר במקום חדש. במקום משלי.
לא תלוי באף אחד אחר, בפרסומות שאני לא רוצה ובלי תשלומים שאני צריך לשלם כדי לקבל תוספות וכל מיני דברים אחרים. יש לי מקום, עברתי לדירה חדשה, וזאת אפילו לא דירה, אלא בית.
יש לי פה גם חדרים, שאותם אני משכיר ונותן לאחרים.
אז ברוכים הבאים לקו אדום. פה זה הגבול. פה זה קו ההפרדה בין כל הדברים שאני עובר דרכם.
עוד רגע קט
עוד רגע קט נשאר לי לסיום הלימודים
ארבע שנים בלונדון
שלוש בשביל התואר
אחד בשביל להכנס אליו
ועכשיו מה?
הולכים חוזרים הביתה
לא רוצה להשאר
לא יכול להשאר
זאת עיר נהדרת
אבל זאר עיר בודדת
כולם דו פרצופיים
ורק כששותים עושים חברים
והביתה?
לא לאורך זמן
זה גם בשביל לנוח
לאזור אנרגיה
ולהמשיך בדרך
רוצים לעזור לחבר
ומנסים
אבל לא יכולים לעשות
לגמרי
את מה שרוצים
ואם הייתי יכול
אז הייתי עושה הכל
כי בשביל זה יש חברים
אבל צריך להבין
שלא תמיד יכולים
לא נעים לי
ואני לא מבין למה
נשאר עוד חודש לקיומו של פרו בבלוג זה.
אני יודע שהוא לא היה פעיל מזה זמן מה, אבל פרויקט גדול מתחולל בקרבו של כותב בלוג זה, ועוד מעט סרט קצר עומד להיוולד.
אז עכשיו השאלה הגדולה - האם להמשיך את הפרו או לוותר על האפקטים הנחוצים והחמודים שיכולים לתת לו להמשיך להראות במתכונת הנוכחית?
ושוב תודה לשני החברים הטובים שנתנו מתנה נהדרת, שחבל שרוח הכתיבה שלי לא שרה עלי כדי לנצל אותה במרבית הזמן.