קו אדום

ברוכים הבאים לפרלמנט.
ברגעים אלה אתם מחככים את ידכם בהנאה ומרוצים מההישג שלכם.
מחר התחושה הזאת תשתנה, במיוחד לאור העובדה שהעולם מסתכל עליכם בתשומת לב רבה יותר.

לקחתם על עצמכם תפקיד גדול, אולי יותר מדי גדול, ואולי בגלל זה, עוד לפני שנכנסתם לכסאות המרופדים, אתם כבר מבקשים את תמיכת הפתח והצעתם להם את הרעיון המבריק של "ממשלת אחדות".

קיבלתם רוב גדול, תודו בזה ותשתמשו בזה. העם הפלסטיני מאחוריכם ולו בגלל מעשי ישראל לפני חצי שנה - אז כדאי שתכירו לפחות בעובדה הזאת, אם לא בישראל בכלל.
ישראל נתנה לכם את הנצחון, ואת שאר הכסאות הפתח נתנו להם כשאנשיהם השמינו.

הסיבה העיקרית לכך שיהיה לכם קשה הוא התמיכה האירופאית בעם הפלסטיני. התמיכה האירופאית לא באה בגלל שהחמאס עבד קשה, אלא בגלל שהעם הפלסטיני סבל הרבה. האירופאים לא מעוניינים בממשלה של ארגון טרור. הם יצפו מכם לפרק את הנשק ולהפוך למפלגה למופת.
אולי תילמדו ותלמדו את הימין הקיצוני בארץ, שלא צריך לקחת רובים, מקלות ואבנים, אלא אפשר לפתור בעיות בתהליכים דמוקרטים ובישיבות ארוכות מסביב לשולחן. והכי חשוב - אולי תלמדו שאפשר להתפשר.

אבל מה שבטוח שאותו דבר כמו שנכנסתם לפרלמנט, אתם לא תצאו ממנו.
אתם בצומת דרכים והשאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם - זה מה יותר חשוב? - האם העם הפלסטיני או כיסוח מדינת ישראל.

לפי הדרך הראשונה, התהליך שעובר על כל מדינה שמקבלת את הדמוקרטיה על עצמה יחול גם עליכם, ולבסוף אתם תהפכו למפלגת ימין לאומית-סוציאליסטית, תפרקו את הנשקים ותתחילו לדבר עם ישראל כמו שצריך, וכמובן תדאגו לנתינים הפלסטינים.

לפי הדרך השניה אתם תחזרו בחזרה אל המערות והבתים החסומים, אל הטילים ואל ההפגזות ותאלצו לשכוח מאותו רגע שבו ישבתם על כסא מרופד במה שהיה פעם הפרלמנט הפלסטיני.

עכשיו רק צריך לחכות ולראות באיזה דרך תבחרו.

הבלוג הוא שלי.
אבל הבלוג שלי הוא לא רק שלי.
הוא גם של אלה שקוראים אותו.
קוראים אותי הרבה אנשים שאני מכיר, מה שעוצר אותי לפעמים.
אני לא מעוניין שזה יקרה.
לא בשביל עצמי ולא בשביל הקוראים שלי.
אני לא רוצה לפגוע באף אחד אבל זה עלול לקרות.
זה מה שקורה כשמציצים למישהו ביומן.
וכן – זה יומן.
פה אני רוצה לכתוב את כל מה שעולה לי בראש בלי כל מעצור על מה שאני לא יכול ומה שמותר לי להגיד.
פה אני רוצה את החופש הטוטאלי של עצמי.
לא איכפת לי שיקראו אותי אנשים שאני מכיר.
להיפך.
אין לי מה להסתיר בעצמי.<
ומי שמכיר אותי, צריך להבין את זה.

תל אביב זאת עיר של רווקים.

אין מה לעשות. זה כמו מבחן שטני לחיות פה עם בת זוג ולצפות במה שקורה בעיר הזאת:

כל אישה נראית פה כמו החלום הרטוב של כל גבר.

כל גבר בעולם.

אם פעם חשבתי ככה על ניו יורק, ובעיקר על קו ה-L ברכבת התחתית ובהסתובבות
ב-Union Square, אז עכשיו אני מגלה שכל תל אביב היא כיכר איחוד אחת גדולה.

זה מוזר שאני לא זוכר אם ידעתי את זה או ששכחתי את זה, או אולי זה נהיה משהו הרבה יותר מוחצן בשנים האחרונות.

אבל זה כואב. כואב בלב ובביצים.

עיר של בליינות תהומית, מחופי הים לבתי הקפה, לבארים ולמועדונים. יום הנאה
שלם עובר בכל הסדר הזה. כל סיבוב מוליד סבב של בארים שמוליד סבב של נשים
יפות וגברים שרמנטים. כולם רוצים רק דבר אחד, אבל הולכים מסביב. קודם כל
לראות ולהראות, לעשן ולשתות, להכיר את הברמן ואת הסלקטורית, להתחרמן ולמות
לזיין. אנשים משתכרים, אוכלוסייה שלומדת לשתות, משתדלים שלא לעשות מעצמם
צחוק.

השעות הקטנות מתקדמות. המקום מתמלא ונדחס, אך נדמה שאחוז הגברים עולה בהדרגה.

אח, איזה בזבוז, אם היינו במצב של שלום, זאת היתה אחת מערי הנופש הכייפיות
ביותר. תיירים מכל הגוונים (ולא רק המון צרפתים וקצת אמריקאים - שכולם
יהודונים) היו ממלאים את העיר. הכסף הזר היה נכנס, ואנחנו היינו הופכים
למעין איביזה, או יוון, או דרום צרפת, אבל בניחוח ישראלי.

ובינתיים, בעיר הגדולה האמיתית של ישראל, המקום שכולם מתנקזים אליו מכל
הארץ,  לא סתם קראו לעיר הזאת "עיר בלי הפסקה". בכל דקה של היום אפשר
להסתובב ולראות דברים קורים. עד השעות הקטנות הבארים בחופים מלאים, הטיילת
מפוצצת, הרחובות הומים והבארים גדושים.

כולם פה, בעיר הפיק-אפ. מסתובבים, מחפשים, מוצאים. וגם אם לא, אז חוזרים למחרת.

זה יהיה אותו דבר.

במקרה והעקירה תבוטל, כאמונתם השלמה של האוכלוסייה הדתית היהודית הנשארת בחבל עזה, זו כנראה הוכחה חד משמעית לקיומו של כח עליון.

במקרה והפינוי יסתיים ללא חתרנות אלוהית, זו סיבה מצויינת לבחינה מחודשת מצד האוכלוסייה הדתית, לכוחה של נבואתם, יכולת פרשנותם ומידת השפעתם של הרבנים.